בשבת בבוקר החזקתי את ידו של אבא שהוּביל אותי לגינה שלא הכרתי. בדרך אמר שיש לו פגישת עבודה, והסתכל הרבה על השעון. אחר כך הלך מהר יותר. הצעדים שלו הכריחו אותי לרוץ אחרי היד שלו. לא ידעתי לאן. הרי היום שבת. אבא הבטיח לי טיול, ויקנה לי גלידה עם פצפוצי שוקולד ו"הפתעות" בתוכה. אבל הוא מיהר, ואני איתו מיהרתי , למרות שלא צריך היה ללכת היום לבית -ספר.
כבר בכניסה לגן-הציבורי ראיתי אישה עומדת, ומסתכלת עלינו מרחוק. היא לא דמתה לאימא ,וגם לא למורה עליזה. היא הייתה זרה. היו לה נעלי עקב גבוהות, והשֵעָר שלה חלק,שחור ,ארוך ,והתפזר לה על הגב . על האוזניים היו לה עגילים גדולים, כמו שתי טבעות גדולות. היא לבשה שמלה יפה.
היא הכירה אותנו,כי כשהתקרבנו ראיתי אותה מחייכת לאבא. לא אהבתי את החיוך שלה. מיהי?מאפה היא מכירה אותו? למה היא מחייכת אליו,כאילו היא שמחה?. לשנייה הסתכלה גם עליי,אך מיד חזרה שוב לאבא. היא עמדה מאוד קרוב אלינו. הרחתי אפילו את הבושם שלה , שלא היה כמו הבושם של אמא. אבא הזמין אותה לשבת על הספסל. אני בחרתי לשבת על ידו, מהצד השני. לא רציתי לשבת על ידה,לא הכרתי אותה . כשאבא התקרב אליה, זזתי אליו. הרגל שלי נגעה ברגל שלו. הוא שם את היד שלו על הספסל מאחורה, ואני מיד סובבתי את הראש להסתכל מאחורי הגב שלו. שמחתי כשראיתי שלא חיבק אותה ממש. היד שלו נשענה על המשענת של הספסל, אבל הפנים שלו היו נורא קרובות ללחי שלה, והוא לחש לה משהו שלא שמעתי. למה הוא כל כך מיהר להגיע לכאן?. לא נראה לי שהם מדברים על משהו חשוב,כי הם המון צחקו. ובכלל איזה מין טיול שבת זה,כשהוא סתם יושב עם האישה הזאת ואני משתעממת. חבל שלא נשארתי בבית, חשבתי. יכולתי לבקש מאימא שתיקח אותי לנוגה ,החברה שלי עוד מהגן. איתה לא היה לי משעמם. דווקא היו שם "מתקנים". ראיתי שיש שם ילדים שמתנדנדים על נדנדות. היו גם מגלשות וגלגל מסתובב ואפילו סולמות, אבל אני לא רציתי לעזוב את אבא. החלטתי לא לתת לו להיות איתה לבד. כל הזמן שאלתי בלב,למה היא לא הולכת?..., ולמה הם יושבים כל כך קרוב אחד לשני?, ואם הוא מדבר על העבודה שלו,כמו שאמר לי כשהלכנו לכאן,אז אפה המחשב שלו?, ובכלל למה היא צוחקת כל הזמן ממה שהוא אומר?, אמא אף פעם לא צוחקת מהדבורים שלו. אח"כ הוא צחק ממה שהיא אמרה. היא בכלל לא נראתה מצחיקה! , אבל הוא כל כך נראה איתה שמח... . יכולתי להתחבא לו ,והוא בכלל לא היה שם לב. לעזאזל איתו! סוף,סוף היא קמה. או!,ברוך השם שהיא הולכת. אבל אז גם אבא קם ,ושוב עמד קרוב אליה. שתתרחק קצת מימנו. למה היא נדבקת אליו כמו כינה?. אפשר לחשוב שהיא אשתו... .
המשכתי לשבת על הספסל, ואבא התחיל ללכת איתה לכיוון היציאה מהגן- הציבורי. בחיי, הוא שכח אותי!... . רציתי להתחבא לו, ולראות מתי ישים לב שאני לא על ידו. טוב,אחרי שכמעט הגיע לסוף של הגן, הוא חזר. כנראה שרק עכשיו נזכר ששכח את הילדה שלו.-אותי.
אבא, מי האישה הזאת?, שאלתי אותו בדרך הביתה.
"משהי מהעבודה שלי." ענה לי והמשיך ללכת (ועכשיו לאט), וחייך.
"היא בכלל לא נחמדה!",החלטתי ,ואמרתי לו. אבל הוא שתק, ועדיין המשיך לחייך.
יש לה ילדים?,
"כן יש לה ילד", ענה .
הוא בטח לא נחמד!
"למה את אומרת?הרי את לא מכירה אותו", אמר בכעס,והסתכל עליי בלי לחייך.
כי הוא בטח דומה לה, והיא לא נחמדה!, אמרתי וחיכיתי למה שיגיד. אבל הוא שתק.
כשהגענו הביתה, אמא שאלה אותו אפה היינו.אבא ענה שהיינו בגן ציבורי. אח"כ שאלה אותי אם היו שם "מתקנים", ואני בפנים כועסות עניתי שכן,ונכנסתי לחדר שלי.
כשישבנו לאכול ארוחת צהריים, אמא שאלה למה אני כועסת,אז ספרתי לה שאבא פגש אישה זרה בגן, והוא דיבר וצחק איתה הרבה זמן ,ובכלל... ,כמעט שכח אותי שם.
אני חושבת שאימא נעשתה קצת אדומה בפנים, אבל לא אמרה כלום . במשך כל הארוחה, כשספרתי על האישה הזרה והממש לא נחמדה,היא רק חייכה והמשיכה לאכול,כאילו שזה בכלל לא היה לה חשוב ,וכאילו שהיא יודעת .
בערב, כששכבתי במיטה וראיתי בדמיון שוב את הפנים השמחות של אבא, כשדיבר עם האישה הזרה והלא נחמדה מכל כך קרוב ,ואת אימא מחייכת ובכלל לא מתרגזת, הבנתי שאולי זה שאבא מחבב אישה אחרת, זה בכלל לא בעיה של אמא. כנראה שזה מרגיז רק אותי, כי אחרת למה אימא לא מתרגזת כמוני?... .
מאז אבא לא לקח אותי איתו. את "פגישות העבודה" העביר לערבים ,אחרי שכבר הייתי במיטה. הפגישה הזאת בגן הציבורי הייתה בתוך הראש שלי הרבה זמן. כל כך רציתי שאבא לא יחבב את האישה הזאת,אבל לא ידעתי מה לעשות.
זה קרה,כשהייתי כבר בכתה ב'. באחת החופשות מבית הספר, כשאמא אפשרה לי ללכת לישון מאוחר,ראיתי את אבא מתכונן ליציאה מהבית.
אבא, אני באה איתך,אמרתי.
"בשביל מה!?, יהיה לך משעמם. אני נפגש עם האישה שפעם ראית, היא המזכירה שלי ואנחנו מדברים על עניני עבודה משעממים. היא עוזרת לי לכתוב מכתבים לחו"ל", אמר, ואני הרגשתי שהוא ממש לא רוצה לקחת אותי,כי התחיל לדבר המון ... . שוב, ושוב להגיד למה לא כדאי שאבוא איתו, והקול שלו נעשה עצבני, ממש כמו של צעקות .
אבל אני רוצה!,צעקתי. הבטחת לי שבחופש נלך פעם לבית קפה, ותקנה לי שוקו בלגי.
"כן, אבל היום אני הולך למשרד שלי לעבוד".
באמת?,למשרד שלך? .אני רוצה לראות אותו. הבטחת לי. אמרת שתיקח אותי לשם ושהוא מאוד יפה.
"קח את הילדה!", התערבה אמא לטובתי." אם הבטחת -תקיים."
באותו ערב,אבא לקח אותי איתו. כשהתיישבנו בתוך האוטו בחושך, וגם במשך הנסיעה, הוא לא דבר. ידעתי שהוא כועס ועצבני עליי, ולרגע אפילו התחרטתי שבאתי איתו.
"אבא, אל תדאג",אמרתי לו."אני לא אפריע לך לעבוד.תראה הבאתי איתי ספר מהספרייה... המורה אמרה שצריך לקרא הרבה בחופש, ואם ימאס לי לקרא,יש לי גם משחק. אני מבטיחה לך, אהיה בשקט." הוא חייך. ראיתי את החיוך שלו מהצד. הפנים שלו הוארו מאורות המכוניות שעברו אותנו בדרך, ולרגע אפילו עזב יד אחת מההגה,ושם אותה על הרגל שלי ,ואני אז ידעתי שהוא סלח.
בדרך התקשר מה'סמארט-פון', ואחר כך קפץ 'לארומה', והביא לנו אוכל ארוז.
כשהגענו למשרד, האישה הזרה כבר הייתה שם. היא ישבה מול המחשב, ואבא ישב מולה והקריא לה משהו לא בעברית מה'לפ-טופ"' שהוציא מהתיק . היא הקלידה את הדיבורים שלו במחשב ואני אז הסתובבתי במשרד,שהיה באמת יפה. מהחלונות הגדולים מסביב, אפשר היה לראות את כל העיר. הרחובות היו מוארים כמו חנוכייות בלילה. אחר כך אכלנו שלושתנו את ארוחת הערב שאבא הביא. האישה הזרה התחילה לדבר איתי. אמרה שקוראים לה לילי ,וספרה על הילד שלה שהוא בגן של קטנים. כשהיא דברה איתי ככה, החלטתי להיות נחמדה אליה. לא רציתי להראות לה שאני לא סובלת אותה. פתאום אמרה:"את אמרת שאת אוהבת שוקו –בלגי? גם אני. בואי מחר עם אבא שלך ואני אזמין אתכם לשוקו בלגי עם עוגה שתבחרי?".
שמחתי ומיד אמרתי לה שבטח נבוא, ובדקתי את הפנים של אבא. הוא חייך ואני הבנתי שהוא מסכים.
למחרת בערב, נסענו לבית קפה . אבא קנה לי גלידה שבחרתי. היא הגיעה מאוחר יותר ,ואני אז ישבתי בין שניהם. אבא קנה לה, ולעצמו גלידה בכוס זכוכית גדולה עם רגל, ועם המון קצפת והפתעות. הגלידה שלי הייתה קטנה יותר. הם ממש עצבנו אותי. כל הזמן דברו מעל הראש שלי.לא הבנתי על מה הם מדברים וצחקו בלי הפסקה. כשסיימנו לאכול ,אבא קם והלך לשלם. היא בכלל שכחה שהבטיחה להזמין אותנו לשוקו- בלגי. כעסתי עליה. ברגע אחד יצאה לי השנאה אליה. כשנשארתי איתה לבד,אמרתי לה בשקט: את יודעת, שמעתי את אבא שלי מספר לאמא בארוחת ערב, שנורא נמאס לו מימך, ואת עולה לו על העצבים, והוא לא יודע איך להפטר מימך .
"באמת?", היא אמרה. כן, עניתי לה, באמת... .ניראה לך,כאילו אני אשקר עלייך?.
אבל היא לא האמינה לי, ושוב שאלה:"ככה הוא אמר לאימא שלך?" ונעשתה אדומה,כמו עגבנייה.
אבא חזר מהדלפק, הכניס את הארנק שלו לכיס ,ושוב התיישב לידה. הלב שלי רעד. הרגשתי דפיקות בראש. כל כך פחדתי שתשאל אותו, ואז יתגלה ששיקרתי. למזלי היא לא אמרה לו שום מילה. ונראתה קצת עצובה. איזה מזל היה לי . אחר כך החזרנו אותה הביתה. כל הדרך היא לא דברה. כנראה שנגמרו להם המילים. כשהגענו לבית שלה אמרה לאבא תודה, ולי אמרה שלום. היא נכנסה לבית שלה, ומאז נעלמה לעולמים.
אבא יותר לא לקח אותי לאף פגישה שלו , לא בשבת וגם לא בימי חול. הוא ידע ששיקרתי .
כשספרתי לאימא את המעשה שעשיתי היא שוב חייכה, ושוב בכלל לא כעסה. כאילו שסלחה לי. נדמה לי שגם היא שנאה אותה קצת. ואולי ידעה שלאבא יש הרבה מזכירות, ואם החַבְרוּת שלו עם לילי נגמרה,זה לא אומר שלא יכיר שוב איזו לילי אחרת. אמא הרי מכירה אותו, ולכן היא תמיד מחייכת .
נכתב על ידי
יולי49, אישה בת 74 מחדרה, בתאריך 12/01/2016
(סיפור זה נצפה 4,519 פעמים)
