נפגשים הכרויות בחינם
 • חדש ! לוח מודעות לשותפים לטיולים בארץ ובחו"ל לפרטים לחצו כאן • הוצאנו גרסאות חדשות של האפליקציה לאנדרואיד 1.3 וגרסה 4.0.9 לאייפון
בוקר טוב !
20 אוק | 07:24
אורח [ התחבר/י ]
220 מחוברים
2 בחדר השיחה 
153 גברים, 67 נשים
לכתיבת סיפור חדש
ראשי
שתף ב- FB
+1 Google
קוביית מידע
זכויות יוצרים
  • כל תוכן שיועלה על ידי הגולשים לאתר ההכרויות נפגשים הינו באחריות הגולש שהעלה אותו. למען הסר ספק, יש לכבד את כל הדינים החלים על זכויות יוצרים, לרבות ובפרט (אך לא רק) חוק זכויות היוצרים 1911 ולא לעשות שימוש בחומרים של יוצרים אחרים מבלי הסכמתם המפורשת.
  • מצאתם סיפור שאיננו מקורי, הוא מועתק, משוכפל ו/או שחלים עליו זכויות יוצרים ? אנא צרו איתנו קשר ונטפל בכך באופן מיידי !
להיות אשת רב/ סיפור
        יום הלוויה של אילה, בת דודתה, היה יום חם במיוחד. נטע ניצבה בקרב עדת הנשים החרדיות, שהצטופפו ממרחק מה מהקבר הפתוח, מאחורי גבותיהם של הגברים שנשאו תפילות. בדמי ימיהַּ הלכה אילה לעולמה, ממחלה שכרסמה את גופה במשך מספר שנים, ושינתה אותה ללא הכר .  עכשיו עמדה נטע נטועה על מקומה מוקפת בנשים הללו, חשה לבד- שונה מהן,כמו הייתה טמאה. היא ניסתה לנשום עמוק, מנטרלת את תחושת הקבס שאחזה בה, ובעודה  עושה כך הפנתה את מבטה קדימה ,בוחנת את הגבות השחורים של הגברים החרדים שלפניה, שנעו כמו מתוך אמוק בתנועת מטוטלת בקצב נהי התפילה . לרגע  התמקד מבטה בגבו המִטַלְטֵל של האברך הצעיר שלפניה. אף פעם לא ניצבה לבדה בתוך עולמה השונה של אילה. הן תמיד היו בתוכו יחד- דרכה למדה על חייה  שהיה מסקרן בזרותו. עתה,כשהיא עומדת כאן לבדה, חשה עצמה כנטע זר ולא שייך. ומתוך כך נזכרה בילדותה הרחוקה, כמו התרחשה זה עתה.
 
אָיַלָה בת שמונה. תלתליה בצבע הדבש, גולשים ברכות  על כתפיה,נעים בקלילות,ומקפצים איתה יחד ברקוד צעדיה התזזיתיים ומשובבי שמחת ילדות. היא נוטלת את ידה בפטרונות בוגרת ,ויחד הן פורצות לחצר בריצה , צוהלות בצחוק משוחרר וקולני, ובעיניים בורקות רעננות.  לחייה של אֲיָלה אדמדמות ותפוחות וגופה המלא מקרין כוח , ונמרצות. עיניה הבהירות מרצדות בשובבות,ומידי פעם נילכד חיוך קטן של שביעות רצון בזווית פיה. היא כולה חיות וסקרנות- שובבות מאתגרת.
לשבוע ימים מגיעה אַיָלה אליהם בחופשת הקיץ הארוכה. בכול קיץ מתארחת אצלם. בחופשת חג סוכות מתארחת נטע אצלם בכפר.
שנת חיים אחת בלבד מפרידה ביניהן. הן קרובות בלב ובנפש ,ובכול קיץ מצפות בכיליון עיניים למפגש המשותף. אַיָלָה גדלה בבית דתי בכפר שתושביו דתיים, ובו שומרים עיני השכנים החקרניות אחר מעשיה של כול נפש בכפר. אך בכול שעל נתקלות עיני זר בחיוך של טוב -לב בפניהם של בני הכפר, כמו שמורה בתוכם אחוות רעים כאידיאולוגיה שלא ניתנת לערעור.  הם אינם מדברים ביניהם  על מסירות והתגייסות לעזרה הדדית-  כשנדרש הם פועלים מיד . מעשיהם נטולי שיקולי  כדאיות, כמו טבועים בדמם ערכים אלו ואינם מכירים אחרת. אימהות, אבות , סבים וסבתות,וילדים נאחזים אלו באלו בתמיכה משפחתית, או שכנות טובה בטבעיות , כמו סוכם מראש על הקניית רשת ביטחון יציבה וקיימת לכול נדרש.
 
נֶטָע גדלה  בבית חילוני. הוא שונֶה מביתה של אילה,כי מתנהל בתוך עצמו ולמען עצמו. ערכים כ 'עזרה הדדית' והתגייסות 'היחיד למען הכלל, והכלל למען היחיד', מעורכים כסיסמאות שעבר עליהן הכלח.
אילה ונטע מרבות לצאת אל מחוץ לבית בכל חופשת קיץ. הן משחקות ומשוחחות- כלל לא חשות את היום הגווע. רק עם רדת החשיכה הן נכנסות אל הבית, לא לפני שאַיָלָה ניצבת לפני דלת הכניסה, וממתינה לכסא שנֶטָע תביא מהמטבח ותציב אותו תחת מפתן הדלת.
תחילה עולה עליו אַיָלָה. מצמידה את פיה אל המזוזה ומנשקת אותה בהתלהבות יתרה. פעם ועוד פעם ועוד ועוד... . נֶטָע בוחנת אותה בהשתוממות,רוקעת ברגליה בחוסר סבלנות, חושבת עד מתי תמשיך לעשות כך. "עכשיו את, נטע" אומרת לבסוף אילה, בקולה הסמכותי ויורדת מהכסא, מפנה את  מקומה. בהססנות מבוישת קמעה,עולה נטע שהיא נמוכה מבת דודתה, מתרוממת על בהונות רגליה ,מותחת את ידה ושולחת את כף ידה המנושקת אל המזוזה. "לא כך!" פורצת אַיַלָּה בקריאה, דומה לצעקה. "אם את רוצה באמת שאלוקים יקשיב לך,את מוכרחה לנשק ממש את המזוזה...". בשתיקת הסכמה של אין ברירה, מתרוממת נטע על בהונות רגליה הקטנות, מותחת  שוב את כל גופה במאמץ להגיע אל המזוזה, מכינה את פיה בכיווץ  שפתיה, ומנסה בכל כוחה להצמידן למזוזה. לרגע אחד, כמעט ומאבדת את שיווי משקלה- הכסא שעליו עומדת נע  עתה תחתיה. מאוכזבת אומרת בכעס: "אני לא יכולה!". ומעוותת את פניה, כמי שניסתה ולא צלחה. "וחוץ מזה, אף אחד לא מנשק כל כך מצחיק את המזוזה, כמוך. אפשר לחשוב שמזוזה היא בן-אדם..." . אומרת, יורדת מהכסא כשהבעת כעס  וכשלון על פניה, ופונה אל תוך הבית.
"את לא מבינה", רצה אחריה אילה,מנסה לפייסה,ולהפר באחת את השקט המעיק שמשתרר בין שתיהן."המורה שלי אמרה לנו,כי רק מי שבאמת קרוב לאלוקים,אלוקים שומע לליבו ומקיים את משאלותיו". נטע בוהה באילה. מתקשה להבין. " את מתכוונת שאלוקים נמצא בתוך המזוזה?". "כן", לא מאחרת התשובה, שנאמרת בביטחון שלא ניתן לערעור.
בערב שוב מתקרבות השתיים זו לזו . בשכבן כל אחת על מיטתה בחדרה של נטע, מדברות על העתיד. נטע שוכבת על גבה ובוהה לתקרת החדר:"כשאגדל", היא אומרת מהורהרת, "אני רוצה להיות שחקנית כדור עף, בנבחרת הארצית של הבנות. אני מאוד אוהבת לשחק עם הבנות בקבוצה. ה 'מסירות' שלי טובות, וחיליק, המאמן שלנו, אומר שאם אהיה גבוהה כשאגדל, ואמשיך להשקיע ב 'ניתורים' וב 'מסירות' טובות, אוכל להצטרף לנבחרת בעוד כמה שנים...".
 גם אילה  שוכבת על גבה ובוהה בחשכת החדר. דיבורה המתלהב של נטע נשמע לה לא ברור ומרוחק. היא  נתונה כולה בהזייתה- רואה עצמה אשת- איש, ואימא לילדיה. לאחר שנטע מסיימת להביע את משאלתה, ושוב משתררת דממת לילה, מתעוררת אילה מתוך הזייתה ואומרת בטון דיבור בטוח: "אני אתחתן עם רב שיהיה גדול בתורה...". השקט מתחדד, משאלתה של אילה נותרת תלויה באוויר החדר. לפתע  היא מסתובבת על צדה , ומטה את גופה לעבר מיטתה של נטע, ומוסיפה בלחש:"כדי שאהיה ראויה לרָב, עליי להיות יהודיה שמקיימת את כול מצוות ה'הלכה'. זאת זכות גדולה להתחתן עם רָב-לא כול אחת זוכה לכך...".
מבעד לחשיכה נשמע  גיחוכה של נטע מתוך מיטתה. "מה פתאום רָב?", היא אומרת. "מה את לא יכולה להתחתן עם סתם אדם?!, דווקא את רוצה רָב- כזה עם זקן לבן, כמו אליהו הנביא?...".
פגועה מתגובתה, מסתובבת אילה חזרה על גבה ,וממלמלת: " לא פלא שאת לא מבינה כלום, הרי אפילו את המזוזה את לא יודעת לנשק כמו שצריך... . אני לא מופתעת שאת לא יודעת כמה חשוב להתחתן עם רָב- הוא הכי קרוב לאלוקים..." . נטע אינה משיבה. שתיהן שותקות, נותנות למחשבותיהן המתרוצצות בראשן להכביד את עפעפיהן,ולהירדם.
 
נטע עומדת עדין במקומה. תחושת הקבס חלפה. היא ממשיכה  לבחון את הגבות השחורים במגבעות השחורות, שהמשיכו לנוע במקצב אחיד ולמלמל את מילות התפילה. להכרתה חדרה העובדה שאֲיָלָה לא ממשה את חלומה, כי לא נישאה לרָב אלא לאדם פשוט, שבנוסף להיותו תלמיד חכם בתורה העניק לה אהבה ובית חם, בו גידלו יחד את ששת ילדיהם. והיא? האם הפכה לשחקנית כדור -עף בנבחרת? לא. .. ואיך תהפוך לשחקנית כדור -עף,אם נשארה גוצה כפי שהייתה?... .
עכשיו חדרה להכרתה שיותר לא תפגוש את בת דודתה האהובה. אמנם עם השנים התרחקו זו מזו, טרודות היו שתיהן בחייהן הבוגרים, אך תמיד כשנפגשו,(גם כשאַיַלָה כבר חלתה) - היה זה כמו לא נפרדו כלל.  מהרגע הראשון לפגישתן, חשו קרבה שאפשרה לנהוג זו עם זו בחופשיות של הבנה, ולחלוק חוויות ורגשות, כפי שחוו בילדותן המשותפת.
  עצבות משתלטת עכשיו על נטע,כמו נתלשה ממנה ברגע זה פיסת נשמה-נשמתה של אילה. וכשהיא מאפשרת לעצמה לנשום עמוק, ולשחרר מעט מהמועקה, היא אומרת לעצמה, כמו מתוך הארה פתאומית:" אילה כבר לא תצטרך לנשק את המזוזה, שוב ושוב, כי  ממש עכשיו  נוגעות  שפתיה  באלוקים שלה, והיא לבטח מחייכת  עתה בהנאה, כמו אז כשעמדה על הכסא והגיע אל המזוזה.  והרי זה מה שתמיד רצתה - להגיע אליו כמה שיותר קרוב..." .
 
 
© כל זכויות  הכתיבה שמורות
 

 
נכתב על ידי יולי49, אישה בת 69 מחדרה, בתאריך 05/02/2016
(סיפור זה נצפה 2,732 פעמים)
לסיפור זה לא נכתבו תגובות     [ להוספת תגובה ]
סיפורים נוספים של יולי49
23/01/2016