נפגשים הכרויות בחינם
 • חדש ! לוח מודעות לשותפים לטיולים בארץ ובחו"ל לפרטים לחצו כאן • הוצאנו גרסאות חדשות של האפליקציה לאנדרואיד 1.3 וגרסה 4.0.9 לאייפון
צהריים טובים !
22 אוק | 14:01
אורח [ התחבר/י ]
333 מחוברים
1 בחדר השיחה 
230 גברים, 103 נשים
לכתיבת סיפור חדש
ראשי
שתף ב- FB
+1 Google
קוביית מידע
זכויות יוצרים
  • כל תוכן שיועלה על ידי הגולשים לאתר ההכרויות נפגשים הינו באחריות הגולש שהעלה אותו. למען הסר ספק, יש לכבד את כל הדינים החלים על זכויות יוצרים, לרבות ובפרט (אך לא רק) חוק זכויות היוצרים 1911 ולא לעשות שימוש בחומרים של יוצרים אחרים מבלי הסכמתם המפורשת.
  • מצאתם סיפור שאיננו מקורי, הוא מועתק, משוכפל ו/או שחלים עליו זכויות יוצרים ? אנא צרו איתנו קשר ונטפל בכך באופן מיידי !
מאחורי המסכה/סיפור
     בכל תחילת משמרת מתחלקות  הבנות לזוגות, וכל שתיים אחראיות לטפל  בשלושה חדרי מאושפזים ,במחלקה הפנימית שבה אני עובדת. ברגעים אלו אני עומדת בצד ומחכה שאחת מהבנות  תציע לי לעבוד איתה. בהמתנה  המבישה אני מרגישה  שוב את עקצוץ התעוקה, שמוביל אותי לשאלה שתמיד חוזרת על עצמה, מה יש בי שדוחה את האחרות?. מדוע אינן רוצות להיות בחברתי?... .   הן מסתייגות ממני, כאילו לא נוח להן לשהות במחיצתי. למה?, הרי אינני גורמת נזק בשתיקות שלי. אולי אני מוזרה בעיניהן, כי אני לא יודעת להבליט את עצמי בחברתן?.  בסוף ההמתנה, אני מוצאת עצמי עובדת לבד, או עם משהי שנשארה גם היא באותו יום ללא בת זוג.  דחייתן מעליבה, והפגיעות שבי מלווה בכעס עליהן, ואולי יותר על עצמי. אחר כך משתלטת  בי ההשלמה, אך עדין הכבוד העצמי עוצר אותי מלבקש  מהן עזרה. אני מעדיפה לעבוד לבד.
 כשכולם יושבים לאכול את ארוחת הבוקר במחלקה והשיחה קולחת,נוגעת בכל הנושאים היום-יומיים, אני מוצאת את עצמי מקשיבה, מחייכת במקומות המתאימים,אך לא לוקחת חלק פעיל בשיחה. הייתי רוצה
להשתתף בה, אך משהו סוגר אותי. אני פוחדת לומר משהו,כי עלולים לשפוט אותי על דבריי. אף פעם לא יזמתי שיחה עם מישהו. גם לא הצעתי רעיון חדשני או מחשבה מקורית,למרות שבתוכי יש לי מה לומר,אך אני פוחדת לבטא את מחשבותיי. אני דומה לקיר אטום למחצה,המאפשר מצד אחד לראות הכול, ומהצד האחר אינו מאפשר לראות לתוכו.
בעבודה אני בסדר. עושה את המוטל עליי-עונה לצרכי החולים. שום דבר לא מקומם אותי. אף פעם לא התחמקתי מלהגיש עזרה כשנתבקשתי. אני מתנהגת בנימוס אל הפונים אליי-קשובה לחולים. כשבני-משפחה פונים אליי בשאלות,אני מפנה אותם בנימוס לשוחח עם הרופא, בהכירי את מעמדי ותפקידי. יש בי אולי בישנות,תכונה שאנשים נוטים לקבל בהבנה.
 אך משהו קרה לי בחג פורים האחרון. השנה החליט צוות – המחלקה להתחפש על מנת לגרום קצת הנאה וחיוך לחולים במחלקה. במחלקה שלי כולם זקנים- עייפים מהתמודדויות אין סופיות במחלותיהם. רצינו לגרום להם להתנתק קצת ממחשבותיהם הטורדניות, ולהפיג אצלם מעט מהמתח שהם שרויים בו ,והפחד מהלא-ידוע.
לכן, כשסיימנו את הרחיצות,סידור המיטות ואת ארוחת הבוקר לחולים,מיהרנו כולנו למלתחה. כל אחד מאתנו הביא מהבית אביזרים שונים ומשונים, בדים וחלקי-תחפושות. התחלנו להתחפש. המלתחה המתה קולות וצחקוקי-עליזות,כשכל אחד לוקח מהאחר פרטי לבוש,לובש ובוחן עצמו במראה,לנוכח תגובותיהם של האחרים אחוזי הצחוק,אשר אוחזים בבטנם ומסקלים רגליהם למראה חבריהם המשתנים כיד דמיונם המתפרע.
גם אני הייתי ביניהם,אך לא השתתפתי בחוויית ההתחפשות- הקולקטיבית. התמקמתי בפינת המלתחה, הוצאתי משתי שקיות הניילון הגדולות שהבאתי איתי,חליפת גבר כהה עם עניבת פפיון צחורה,מגבעת שחורה, זוג נעליים שחורות גדולות ממידותיי,מקל-הליכה,זר פרחים אדומים עשויים מפלסטיק ומסכה בדמותו של צ'רלי צ'פלין. אספתי את שערי לתוך המגבעת, וכשלבשתי על עצמי את המסכה,לא ניתן היה לזהותי. כל חבריי לעבודה הקיפו אותי- שיבחו על רעיון התחפושת והתוצאה. כולם יצאו מהמלתחה בתהלוכה ססגונית במקצב ה"סמבה",כשאחד מאתנו מוביל את השורה בנגינתו באקורדיון. האווירה החלה להתחמם כמשב רוח מרענן. המחוּפַּשִׂים החלו להשתחרר, וקולות עליזות ,צחוק ושירה נשמעו בכל המחלקה,מהולים במחיאות כפיים רמות מקהל-החולים.
 אני לא יצאתי עם כולם. נשארתי לעמוד מול המראה במלתחה. בתוך השקט ששרר לאחר שכולם יצאו,בחנתי את דמותי החדשה שהשתקפה לי. מודעת יותר מאי-פעם לתוכי,התנתקתי מהקולות שבקעו מבחוץ. שׂחה לתוכי שאינני צריכה לפחד להיות מי שאני,כי אני משהו אחר עכשיו. דמותי החדשה תעמוד למבחן-לא אני .
בריכוז רב חקרתי את פני המסכה, קוראת את המבע העצוב של הגבר הקומי עד חמלה שניבט אליי מהמראה. מודעת להתמוססות פחדיי,פרקתי אט את כל מחסומי הנפש שבי,מפנה מקום לדמותי החדשה- דמותו של צ'רלי צ'פלין. גם אני כמותו,חשבתי. סתם אדם מהשורה-לא מושלמת . כמותו-נראית שונה. נבחנת בעין הזר, בשונות שלי. לעיתים אני כואבת את פגיעותיי, כנועה לתהפוכות רגשותיי, נקשרת לאנשים ברצון לתת מעצמי ,ולהטיב  עם הזקוקים לי. כמהה להתייחסותם של האנשים שחיים סביבי. משתוקקת להכרה , ולהיות חלק בלתי נפרד מהחברה. אני רוצה שיכילו אותי כפי שאני. גם אני כמותו, חשה בגידה, כושלת-עד כדי גיחוך. נאמנה לערכים שלי. כמותו-שורדת בקשיים, רוצה לתת כפי שרק אני יודעת... . חדרתי לתוך דמותי האחרת, אימצתי לעצמי את חזותה-מעטה על עצמי את שליחותי.
 
מדדה כצ'רלי צ'פלין בפרוזדור הארוך של המחלקה. בידי האחת אוחזת במקל העץ השחור והמעוגל בקודקודו, ובידי השנייה אוחזת בזר הפרחים מפלסטיק. לרגליי נעלים גדולות והפוכות. על ראשי מגבעת-שחורה. פניי לבנות-פני מסכה חרסיתיות  ומלנכוליות.
כשנכנסתי לרחבה שבחדר- האוכל, כולם הסבו מבטם לעברי. הם נראו מתרשמים מדמותי, ומתנועות גופי, וחיוך קל של תהייה נפרש על פניהם. התחלתי לעבור בין כסאות-הגלגלים,כשאני נעצרת אל מול הנשים הזקנות,כורעת ברך לפניהן,נושקת לכף ידן ומעניקה להן פרח אדום בודד מתוך הצרור שבידי. את רגשותיי הבעתי ללא מילים. מבטי העצוב שנשקף מהמסכה, תנועות ראשי וגופי  -הם שסיפרו אותי. הייתי גבר לוקה באהבה שבא אליהן כדי לזכות באהבתן.
חיוך הופיע בעיניהן הדהויות ,וסומק קל שינה את צבע פניהן האפרפר. לחלקן נשרו מספר דמעות מפינות עיניהן. חלקן חבקו אותי בחום ונשקו על פניי-החרסיתיות. הן לקחו את הפרח שהענקתי להן והצמידו אותו לחזן,כשהן מנידות בראשן הכסוף-מביעות הכרת תודה. חיוכן הסגיר את תּוֹכָן.
 כשעמדתי במרכז הרחבה, מתנשפת, נוטפת-זיעה ,והסרתי מפניי את המסכה-הדהדו בראשי מחיאות הכפיים הרמות של הנוכחים. אני חושבת שחייכתי, ואולי רק  כך הרגשתי... .
 
                                                   ▄

 
נכתב על ידי יולי49, אישה בת 69 מחדרה, בתאריך 18/03/2016
(סיפור זה נצפה 2,517 פעמים)
לסיפור זה לא נכתבו תגובות     [ להוספת תגובה ]
סיפורים נוספים של יולי49
23/01/2016