פעם אחת היה אי שבו התגוררו כל הרגשות :שמחה עצב ידע
וכל השאר. יום אחד הגיע הודע לידע ולרגשות שהאי עומד לשקוע.
כולם התחילו לתקן את הסירות שלהם ועזבו את האי .האהבה הייתה היחידה שנשארה ורצתה להיות עד הרגע האחרון האפשרי
וכשהאי כבר שקע כמעט לגמרי החליטה האהבה לבקש עזרה .
העושר עבר בסירתו הגדולה ליד האהבה ושאלה את העושר האם תוכל להצתרף אליו.ענה העושר לא אנני יכול יש כסף וזהב רב
בסירה אין לי מקום עבורך!
החליטה האהבה לבקש מהגאווה בבקשה עזור לי! אנני יכולה ענתה
הגאווה כולך רטובה וזה עלול להזיק לסירה שלי!
העצב גם הוא היה קרוב עם סירתו לאהבה וביקשה ממנו את
עזרתו .ענה העצב הו...... אני כל כך עצוב שעליי להיות לבדי !
וכך בהמשך כל אחד מהרגשות דחה את האהבה מסיבות
כאלה ואחרות .לפתע נשמע קול בואי אהבה אני אקח אותך
יחד איתי בכייף!היה זה ישיש האהבה הרגישה כל כך מבורכת
ומאושרת עד שהיא שכחה לשאול את שמו של הישיש.
כשהגיעו ליבשה כל אחד הלך לדרכו האהבה הבינה עד כמה גדול
חובה לישיש ושאלה את הידע מי הוא זה אותו ישיש שעזר לי?
היה זה הזמן ענה הידע ! זמן?? שאלה האהבה מדוע הזמן
עזר לי?? חייך הידע ובחכמתו העמוקה ענה בגלל שרק הזמן
מסוגל להבין עד כמה נפלאה היא האהבה!!!
נכתב על ידי
בדרכי שלי {ישי}, גבר בן 58 מרחובות, בתאריך 29/04/2016
(סיפור זה נצפה 5,328 פעמים)
