בשקשוק נכנסה הרכבת לתחנה,
צפר הקטר והעלה עשן בארובה.
נוסעים ירדו מהקרונות,
נסגרו ונפתחו דלתות,
נוסע קשיש עמוס מזוודות וזכרונות,
ירד לאיטו במדרגות.
"כמה טוב לך" אמר לי "שאת מצטרפת
למרות שהדרך מעייפת".
וגברת אחת קצת מבוגרת,
הוסיפה בחיוך "אח ! איזו דרך נהדרת".
וכך מעט מסוקרנת וחוששת לראות
מה כל כך יפה בנסיעה הזאת
דילגתי במדרגות ופתחתי את הדלת,
והנה הייתי כה מבולבלת,
ברכבת היו קרונות רבים,
בעלי צבע וגודל שונים.
נכנסתי אני לקרון,
שממנו ירד האדון.
פתחתי את הדלת ופנימה נכנסתי,
אך עדיין דאגתי והיססתי.
ממקומי שליד החלון,
התחלתי לסרוק במבט את יושבי הקרון.
הנה זה למשל בעל כשרון שחקן מוכשר,
וזה מצייר נהדר.
לזה יש לב טוב וכמה שזה חמוד וחכם,
לאט לאט למדתי להכיר את כולם.
כמובן שבדרך היו תקלות ומשברים,
לפעמים יושבי הקרון היו רבים,
לא וויתרו והפריעו לשכנים,
לפעמים הסתכסכו עם חברים.
אך משהו בהתנהגותם של יושבי הקרון,
שבה את ליבי מהרגע הראשון.
משהו שעושה טוב לנשמה,
ולכן נשארתי איתם תחנה ועוד תחנה
.
ראיתי שפה ושם יש בעיות ,לא קל למצוא להן פתרונות,
אך תמיד בסוף נשארים מאוחדים בגלל עקרונות.
הגיע הזמן שארד, הנסיעה שלי הגיעה ליעדה,
שוב נכנסת רכבת אחרת לתחנה .
נוסע חדש עולה ואני יורדת לרציף,
ורגע של געגוע אותי מציף.
נכתב על ידי
Unattainable Tigris, אישה בת 73 מבחו"ל, בתאריך 21/01/2010
(סיפור זה נצפה 5,219 פעמים)