היום שבו יצאתי לעולם.
ואוו, אז ככה נראים הקולות המוזרים שמדברים אליי?
ומאיפה באה המוסיקה הנעימה?
מי האישה הזו בחלוק הלבן ולמה היא נתנה לי מכה על הטוסיק?
כמה מוזר.. יש לי כל-כך הרבה שאלות..אבל איך אשאל?
אה ... כמו היצורים המוזרים האלה , דרך החור הזה בתחתית הפנים שלהם ..
הם גם בנויים ממש כמוני.
טוב , אתם כנראה מבולבלים...בואו נעשה קצת סדר
עד לפני שעה בערך שחיתי לי בנחת בתוך בריכה קטנה עם מים חמים ונעימים עד שקיבלתי את הדחף הזה לצאת לכיוון האור..ראיתי אור אז יצאתי אליו.
בבת אחת ובלי להרגיש האישה בחלוק הלבן הניחה אותי בתוך ידיים חמות ורכות...
זה כ"כ נעים...מעניין מי האישה היפה והמרגיעה הזו?
בבת-אחת הרגשתי בטוח שוב, הרגשתי שאין לי מה לדאוג ושיש מי שמגן עליי..אפילו שאני כבר לא בבריכה הפרטית שלי.

היום הראשון בגן.
אמא העירה אותי בנשיקות .. למרות שכבר הייתי ער, הנחתי לה לחשוב אחרת ולהעיר אותי כך. אני כל כך אוהב את זה. אני מרגיש שאני קם ליום שכולו טוב, וזה קורה בכל יום.
כשאמא איתי, אין לי ממה לחשוש או לפחד.
אבא כבר יצא לעבודה מוקדם יותר.. שמעתי אותו מנשק אותה ואומר לה שהוא אוהב אותה ולא יודע מה הוא היה עושה בלעדיה..גם זה קורה בכל יום.
אמא הלבישה אותי יפה, הכינה לי תיק מסודר עם בגדים להחלפה, מגבונים, בקבוק ומטרנה.
אני עדיין לא יודע איך היא עושה הכול כ"כ מהר ובבת-אחת.
יצאנו לכיוון הגן. כשהגענו, קצת חששתי..כי ידעתי שאמא לא תישאר אותי..אך הייתי כבר ילד גדול והתחייבתי לעצמי ולאמא שלא אבכה.

היום הראשון בבית-הספר.
יום מפחיד כל-כך. אמא הובילה אותי כשידי בידה לכיוון הכיתה שלי.
חששתי כל כך... למרות שאמא ואבא דיברו איתי אתמול ואמרו לי שהכול יהיה בסדר, שאני כבר ילד גדול, אני כבר בבית-הספר ויש לי אחריות..עדיין היו בי חששות עמוקים.
כשהגענו לדלת הכניסה נעצרתי. אמרתי לאמא שאני לא רוצה, אני רוצה להמשיך להיות בגן כל החיים!
אמא אחזה את פניי בין שתי כפות ידיה ואמרה ברוך "אל תדאג, אהוב שלי..הכול יהיה בסדר..אם לא תרצה להישאר, אם יכאב לך או שלפתע תרגיש רע..פשוט תבקש ואגיע. אני הרי קיימת בשבילך".
זה חיזק והרגיע אותי כל כך. הבאתי לה נשיקה חמה על הלחי ונכנסתי לכיתה.
בדיעבד, זה לא היה כזה נורא..היום היה די כיפי ועבר מהר.

היום הראשון בצבא היה די דומה ליום הראשון בבית הספר.
שוב חרדות, שוב פחדים, שוב אמא שמרגיעה ומעניקה לי את כל הביטחון שאבד לי כבר לילה לפני.
שוב, אמא פשוט יודעת הכול ואיתי תמיד.

היום הראשון שהכרתי את זו שאהבה נפשי.
היא כל-כך יפה. כל-כך מדהימה. ממבט ראשון ידעתי שאני מאוהב בה ושאותה אני רוצה לי לאישה.
כבר ביום הראשון ידעתי שכשאצטרך אותה, היא תהיה שם בשבילי..היא תעניק, תשמור, תגרש את הפחדים ותמחה את הדמעות.
לא פלא שהיינו יחד כל תקופת הצבא ואפילו הרבה אחרי.

סיימתי את הצבא, אני כבר בן 21.
אני חושב שזו התקופה הכי מפחידה בחיים שלי.
לאן אלך? מה אעשה? לימודים? עבודה?
ואם אף אחד לא ירצה להעסיק אותי?
מה אלמד?
איזה מקצוע אבחר לעצמי, מקצוע שאעסוק בו כל חיי?
אם אבחר אחד כזה ואתחרט? לא אוהב את מה שבניתי לעצמי?
הרגשתי שהכול מתפורר לי בין ידיי.
שבועיים לאחר שסיימתי את שירותי הצבאי...קמתי ליום עצוב.
כל היום הייתי במיטה ואפילו לאמא לא נתתי להיכנס לחדר.
אמא לא וויתרה...היא הביאה את המפתח הרזרבי לחדרי ופתחה את הדלת..
"אם אתה רוצה שאלך, אלך"
"לא, תיכנסי"
"אני רוצה להשמיע לך משהו"
לפתע, אני שומע את השיר של שלמה ארצי "מלך העולם" מתנגן ברקע.
אמא עמדה מולי ואמרה "לא משנה באיזו דרך תלך..לא משנה איזה מקצוע תבחר.. תמיד אהיה לצידך. כל עוד אני לצדך, כל עוד אתה מאמין בעצמך אתה יכול להיות הכול. פשוט הכול. אפילו מלך העולם"
באותו הרגע הבנתי מה אני רוצה להיות.

היום, אני בן 28, זהו היום האחרון ללימודי האוניברסיטה.
היום, אני גניקולוג.
החלטתי שמה שאני רוצה זה להיות עד כל החיים לנס המדהים הזה שנקרא לידה.
לראות עוד ילדים שנולדים לתוך עולם קשה, אך אלו ילדים, ברוב המקרים, שהאמהות שלהם יהיו לצידם, ייתנו להם את הכלים ויאמינו בהם. כמוני.
מחר, מחר אני מתחתן. אני מתחתן עם האישה הכי מושלמת בעולם (זאת עוד מתקופת הצבא, זוכרים?).
אני גם יודע שלא משנה מה יקרה לי...כל עוד אני מוקף באמא שלי ובאשתי, תמיד יהיה בסדר.

מישהו חכם אמר פעם :
כל דבר שתיתן לאישה, היא תהפוך אותו לעצום יותר.
אם תיתן לה זרע, היא תיתן לך תינוק.
אם תיתן לה בית, היא תהפוך אותו למקלט ומקום ביטחון.
אם תיתן לה מצרכים, היא תכין לך ארוחה.
אם תיתן לה חיוך, היא תיתן לך את הלב שלה.
היא מכפילה ומעצימה כל דבר שתיתן לה.
אז רק תזכרו,
אם תתייחסו אליה כמו אל זבל, תתכוננו לקבל טון של חרא!
כי הרי- אישה בונה, אישה הורסת.

יום האישה שמח!