אתמול על כוס קפה סיפרה לי נחמה, השכנה ממול, את שעל ליבה....
דמיונה לבת כיתתי משכבר הימים לא הניח לראשי מרגוע. היא שיתפה ושיתפה וסיפרה וסיפרה, ואני תחילה באמפטיה ומאוחר יותר בחמלה הנדתי בראשי. לא יכולתי להפסיק את שטף דיבורה. דבריה נסכו בי חיוך לעתים גם עצב עטוף בחמלה.
אתמול נפרדה מבן זוגה לאחר מסכת ארוכה של קשר on and of, שנפרש על תקופה של מעל ל- 3 שנים. הזכרתי לעצמי לאורך כל השיחה לא להכנס למקום של מטפלת מולה אלא רק להיות שם עבורה.
תהיתי לעצמי תוך כדי האם נקראה נחמה בכדי שאנחמה או שמא בכדי לנסוך באחרים תקווה כלשהי שכמעט פגה מהעולם.
מכאובה לא מצא מנוח. "אבל ניסתי והשתדלתי" חזרה ואמרה."מצאתי את עצמי מתפשרת אחרי שכבר לא ידעתי מה בעצם אני מחפשת. ומה אני מוצאת בו לעזאזל"."אהבתי את פניו הרכות...את מוחו הקודח..את עיניו התכולות העמוקות...ואת הבטחון שנסך בי..והוא כל פעם מחדש אכזב...התקשה לשאת באחריות..התקשה להתחייב...פחד...פשוט פחד אחז בו כשהתחלנו לדבר על הקמת משפחה ...על הבאת ילדים לעולם.." "בזבזתי את שנותי היפות..ואני עדיין אוהבת אותו ובמידה רבה, אם לא יותר, פגועה".
הבטתי בנחמה ולא מצאתי מילים לנחמה..נדמה היה שכל מילה מיותרת...שלא אצליח להשקיט את כאבה. נעצבתי וכאבתי מבפנים את כאבה.
היה כבר מאוחר. נפרדתי ממנה לשלום והבטחתי שאתקשר למחרת....
נכתב על ידי
Rachel, אישה בת 56 מנתניה, בתאריך 27/10/2011
(סיפור זה נצפה 3,153 פעמים)