תלוליות/  סיפור קצר
 
 בלילה היה שלה. ביום  ניצבה מולו כארנב קפוא. בבית חייתה המולה . דרישות שלא הסתיימו, והיא בתוכן -טרודה לרצות. הזמן התקדם ממטלה אחת לאחרת. לקראת ערב התהלכה מחוסרת חיות והמתינה ללילה, שיסמן את סוף ההמולה וההתרגעות. אז התכנס עולמה לתוך חדר השינה. חדר שקט ואפלולי, מושפע מאור הירח שחדר דרך החלון, מיצר משחקי אור וצל, מכהה ומבהיר  תלוליות.  גבעת הכביסה שנערמה על הכסא התמזגה עם קו מתאר השידה שלצידה, מדפי הספרים  היו לקרונות רכבת עמוסי אדם. כל החדר הכיל תלוליות כהות,כמו גבעות וגאיות אפלים.
 היא  הייתה שרועה על החצי הקטן בצד המיטה. ראשה נתמך על הכרית המוגבהת,אך לא יכלה לראות  דבר מעבר לגבו. גופו  חסם כסכר. בלילה הוא  היה תלולית. גופו - שלוחת רכסים לפני עיניה. צלליתו התנשאה, נעה בתנודות קצביות, כהר געש פעיל העומד לפרוץ מבטן האדמה- נטוע עמוק במיטה שלצדה.
עם התבהרות החדר הקיצה וגילתה מחדש שתלוליתו נעלמה. איתו נעלמו שעונו ,הנעלים ,והגרביים הנקיות שהכינה לו בלילה הקודם, גם החגורה והאקדח נעלמו. רק שקע תבנית גופו החמה עם קימוטי הסדין בתוכה, העידו על נוכחותו בחייה. תוכה התמלא  ריק יתמות. היא חשה נעזבת, חסרת משענת שבלעדיה נפרצו חומות חייה שתחמו את יומה.
בערב, כשכבר גררה רגליה באפיסת כוחות,מותשת לחשוב ולחייך-הוא הגיע הביתה. ברגע חצה את הבית כטנק. נע במרחבו, מותיר ענני אבק אחריו, תובע את סביבתו כרעם, ראשו מוטה לעבר כתפו-אוחז בטלפון הנייד, מנהל את הכפופים לו, את ילדיו ואותה . או שכולו נמצא, או לחלוטין איננו. איש של קווים קבועים, אמרה לתוכה בחיוך, והמשיכה  כהרגלה לבצע את מטלות הערב .
 
אך בלילה ,לאור הירח, שִינָה לעיתים את הרגליו. כשהתקרבה אליו,נותנת לעצמה לחוש בחום גופו, מסניפה את ריח גופו ולו כדי להפיג במעט את שיממונה ,הפנה  הוא את ראשו אליה, הושיט  את ידו ,ועטף את גופה השברירי - מצמידהַּ לגופו.  בלילה שתק , והיא איתו- שתקה. הוא הביט בה כמקשיב,והיא בחנה את פניו הקרובות, מדברת עם עיניה- מספרת לו את ליבה המלא. בכל אותו זמן שיחק הירח בצללים של אור וצל על שתי תלוליות שהפכו לאחת- נעות, משתנות ומפיקות צלילים. בבוקר שוב השתלט בה הריק . היא לא מהרה להתרומם מהמיטה,רצתה להמשיך לשכב ,ולעבד את שארע בלילה. חיוך עונג נפרס על שפתיה, והיא שלחה את ידה לשקע  שהותיר גופו במיטה, מלטפת, סופגת מחמימות גופו שהותיר. בשנייה שלאחריה  הביטה בשעון ,וכמו הוכשה, ניתרה מהמיטה, מבהירה הזיותיה, ומאפשרת לשגרת היום לשוב אליה.
 
אותו לילה התחיל ככל הלילות. שוב התבונן הירח, מיצר אור וצל. נקייה ומבושמת השתרעה על החצי הקטן במיטה. ערומה , קרבה אליו את גופה. ערמת גופו פנתה לקיר, אך כשחש במגעה, הסתובב אליה. מתוך שתיקתו רבת השנים בקעו לראשונה צלילי קול רך ושונה. "רחלי,אני עוזב את הבית".  בשניות הראשונות התבלבלה. מיהו הפונה?, מי היא רחלי? ומאיין בוקעים הקולות הנעימים?, האם אליהַּ פנה?... . היא בחנה את תלוליתו . הוא רוצה לעזוב את הבית,סיפרה לה. שותקת, אפשרה לרעד גופה לדבר. הוא המשיך לנעוץ בה את מבטו האפל בשתיקה, והיא ענתה לו בשתיקתה הרועמת,עד שסובב  בפתאומיות את גבו ונרדם.
מואצת דופק וערנית שמעה לראשונה את צווחת השתיקות שנתנה להן להתקיים כל השנים. את חלל חייה שמילא לעיתים הגוף, ומעולם לא הלב.  בבוקר כבר לא היה. השעון, הנעליים והגרביים הנקיות שהכינה לו אמש- נעלמו. גם החגורה והאקדח ,נעדרו. משקערורית גופו, ניתרה מהמיטה, ופתחה במהירות את ארון הבגדים. קולבים ערומים  ומחוסרי לבוש ניצבו  זה לצד זה בחצי הארון  השייך לו. גם המזוודה נעלמה, ואיתה מברשת השיניים, ומכונת הגילוח שנמחו מהשיש שבמקלחת, מותירים את צדו חלל ריק.
היא אספה מרצפת החדר את העיתונים מאמש, מנסה להשיב לעצמה שגרה, אבל כשלה. שוב ושוב  ניגפה מפני התלוליות . עשרות, אולי מאות,זהות ומאוחדות נעו מול עיניה, משמיעות לחישתם הרועמת: "רחלי,אני עוזב את הבית, עוזב את הבית, עוזב...", והם כמו ניצבו בדרכה לאור.
 
(סיפור שנבחר להשתתף בתערוכת "כותבים למגירה" בבית-אריאלה. ת"א.) 
 
 *אין להעתיק ולשכפל את הכתוב.
 
 
 

נכתב על ידי יולי49, אישה בת 74 מחדרה, בתאריך 27/09/2015
(סיפור זה נצפה 4,834 פעמים)

לסיפור זה לא נכתבו תגובות     [ להוספת תגובה ]