מאז שהתאלמנה אפיינה את יומה בבית הדממה . השקט השקיע בה כבדות ושיממון. לפתע נעלם בעלה מחייה,הותיר אחריו ריק שלא צלחה למלאו. הוא פסק לשבת לצדה במטבח הקטן לעת ערב, לספר לה ספורים,כשהוא מפליג לחייהם של ציירים וסופרים ומנתח את נושאי יצירתן. גם לא ישב לצדה בערבים על הכורסה בסלון, והאזין איתה למוסיקה הכנסייתית של באך, וליצירותיו השמימיות של בטהובן, ששניהם אהבו להירגע דרכן בסוף יום סוער ומלא פעילות . איש תרבות,פשוט בהליכותיו, חביב ונעים שיחה היה. מאז שיצא לגמלאות העביר את זמנו בקריאה, ויחד נהגו לבקר במוזיאונים, להקריא זה לזו סיפורים, ולהאזין בשקט ובריכוז למוסיקה האהובה על שניהם. עכשיו הצטמצם עולמה. חייה נותרו ריקים ודלי משמעות. ה 'ביחד' בבית נעלם ,ובמקומו שקעה בבית עצבות, מתובלת במועקת גלמודיות.
אחרי שנה החלו חברותיה לדבר לליבה לצאת מהבית ולהיפתח שוב לחיים . לאט חדרה להכרתה המחשבה שעליה למצוא לעצמה בן זוג חדש, כי לא טוב לה בבדידות שנכפתה עליה. אבל איך תמצא?, איך תתחיל שוב לחיות?, להתרגל לאדם זר שאינה מכירה?,איך תגייס כוח חיות מחדש?... . היא בקשה לעצמה אדם כבעלה. אדם שבהשכלתו התרבותית יעשיר את חייה, וימלא את החלל שנוצר עם הסתלקותו. בערבול של רצון ופחד , נתנה לתסכוליה לשקוע, פוחדת ליזום צעד, ולו כדי להדוף מעצמה את ימי המועקה הללו.
אך בוקר אחד כשרפרפה בעיתון המקומי, נתקלה באקראי בכותרת מודעה על פתיחת תערוכת ציירים במוזיאון העיר: 'וואן גוך וציירים פוסט- אקספרסיוניסטים נוספים', נכתב בכותרת. היא לא התמהמהה ,ומיד אספה עצמה לעשיית מעשה. קפלה את העיתון,קמה מהכיסא עליו ישבה, שטפה את כוס הקפה שסיימה זה עתה לשתות ממנו, לבשה שמלה מחמיאה לגופה,איפרה את פניה,סידרה את שיערה,לקחה את ארנקה ונסעה באוטובוס שהוריד אותה במוזיאון -העיר . בפתח קידם את בואה השומר הקבוע, אותו הכירה.
"משתתף בצערך", אמר מידית. "שאלתי עלייך... ,חברתך ספרה לי שהתאלמנת. איש נחמד היה בעלך. חביב... . הצטערתי לשמוע על מותו" .
היא הנידה את ראשה בתודה ובהסכמה לקביעתו,וכשחלפה על פניו חשה מדקרה רגעית מדברי ההספד שנשא לפניה, כמו הציף בה מחדש את כאבה.
עם כניסתה לאולם הראשי, התרשמה מידית מהיצירות הרבות של וואן גוך שעטרו את הקירות. וכשהיא פוסעת לאורך הקירות, מתקרבת, מתרחקת, אומדת את הפרספקטיבה של התמונה, והתאמת הצבעים, קולטת את הלך הרוח המשתקף ממנה, כפי שנהגה לעשות בחברת בעלה . באותו רגע רצתה לפנות אליו ולשתפו בהתרשמותה. בשנייה זו התוודתה למשימתה. היא הסיטה את עיניה מהתמונה שעל הקיר אל רחבת האולם במבט מתוח. עליה לאתר גברים יחידים שהתעניינותם בתצוגה מלווה בניסיונות ליצור קשר-עין עם נשים בודדות כמוה, אמרה לעצמה תוך מבט מרפרף על האנשים באולם.
לשנייה נלכדו עיניה בפניו של אדם, שסקר את התמונות שעל הקיר בסקרנות. הוא היה לבד. בצעד מהוסס סטתה ממסלול הליכתה, ונעמדה לצדו.לרגע ארוך בחנה את התמונה שעל הקיר, מנסה להרגיע את הלמות דופק צווארה,ובנחישות, לפני שתיסוג, פנתה אליו: "אתה לא חושב, שיש בציור הנוף הזה, השפעה של טולוז וגוגן?", שאלה במתיקות, כשהיא נצמדת לצדודיתו .
"אכן", ענה לה בטון יהיר מרום קומתו, ורחק ממנה, בלי להוסיף מילה.
פגועה, כמו נהדפה בכוח למרחק אין קץ, החלו עיניה לתור אחר גבר בודד אחר- נצמדת למטרתה. בהבזק עין ראתה אדם לא צעיר. הוא היה לבוש בהידור מוגזם,וכשנעמדה לצדו נדף מגופו ריח זיעה חריף. היא מהרה להתרחק מהמקום, וחזרה לבחון את היצירות שעל הקיר. מאוכזבת מכישלונותיה, נאצה את פניה בתמונות , אך גלגלי מחשבותיה הפיקו מהם עוגמת נפש,מסרבות לצקת בה הנאה.
לאחר מספר שעות בהן סקרה את התמונות, ולסירוגין התיישבה על הספסל ועיינה במנשרים שמצאה על הדלפק בכניסה ,שבה לסרוק את סביבתה, וכשלא מצאה את מבוקשתה, צעדה בתחושת נכאים לעבר היציאה, מחזירה את המנשרים למקומם, מנידה בראשה לשומר בכניסה לפרידה, ומיהרה לצאת אל הרחוב הפתוח, נושמת נשימה אחת עמוקה ומחלצת, שצלחה לשחרר את גופה המתוח.
" תבואי גם מחר", שמעה את השומר מאחורי גבה. " כדאי שתראי את התמונות של הצייר פול גוגן. תמונות נהדרות. נתלו רק אתמול..." .
"להתראות", קראה לו בקלילות מעושה,מבלי לסובב את פניה אליו, ונעלמה בפניית הרחוב.
גם למחרת הגיעה למוזיאון, היא זכרה את המלצת שומר-הסף, ומיד פנתה לאולם שם הוצגו תמונותיו של הצייר פול גוגן.
" מה שלומך, גברת קימל", פנה אליה השומר בשם משפחתה,כשחלפה על פניו. סמוקה ממבוכה חשה כמו חדר לפרטיותה, וכעס רגעי הציף אותה, על כי נודע לו שמה. היא לקחה את המנשרים לתצוגה, פניה הביעו פגיעות.
"אני מציע לך להתרשם מהתמונה: "שתי נשים מטהיטי", מהר לזרוק לעברה את ההמלצה, לפני שתעלם. "את הציור המיוחד הזה צייר עפ"י מודל חי, ללא סקיצות. צייר נפלא...", המשיך בדיבורו, בוחן את פניה הכבויות.
"תודה", ענתה לו בחיוך מאולץ, ומחשבה אפלה של חשד מילאה את ראשה, על שתי חברותיה שהדליפו את שמה לזר שבשער. היא נכנסה לאולם התצוגה,מודעת לכך שהיא לבד, ותחושה כבדה שקעה בתוכה, מונעת ממנה הנאה ממראה היצירות שעל הקירות. במהירות לא אופיינית לה, סקרה את התמונות ומהרה אל דלת היציאה.
"כבר בורחת?",שאל השומר. לשבריר שנייה ישרה אליו מבט זעפני, ובלי לתת מענה לשאלתו מהרה לצאת אל הרחוב, חשה את קלילות רגליה נושאות אותה מהמקום.
רק לאחר שבוע חזרה. שוב קידם את פניה השומר בחביבות, והפנה אותה לציוריו של פול סזאן. "תתבונני בתמונה: 'שחקני הקלפים'. כמה ריאליסטי הציור הזה. שימי לב לאפלולית ולמסתורין שבתמונה..." .
שוב אודתה לו בחיוך מאולץ,ונכנסה לאולם התצוגה. הפעם לא הייתה לבד. גבר מבוגר מלא בשיער ראש כסוף ובעל זקן לבן ומטופח, טייל להנאתו בין התמונות. גם הפעם התקדמה לאיטה לעברו, ונעמדה לצדו. "מה דעתך על הציור 'המתרחצות' ?, שאלה בחינניות מאולצת,לאחר שסקרה את התמונה שבה רוכז מבטו."שמת לב שהצייר עמעם את פני הנשים?".
"כן", ענה לה מחייך, והחליק על זקנו הצרפתי, בוחן בריכוז את התמונה. "יש שרואים בכך שנאת הצייר לנשים. אבל לדעתי זאת הנחה לא מבוססת",הוסיף במבטא צרפתי חזק, וחייך אליה. "נראה לי שהצייר התמרד נגד חוקי הציור האימפרסיוניסטי, וקבע קו חדש של מודרניזם. הדמויות והנוף יוצרים יחידה אחת, שמת לב לכך?..." .
היא חייכה בהתרוממות רוח.
"כן", ענתה."בעלי ז"ל אהב אותו מאוד. גם הוא אמר שסזאן הוא 'אבי –המודרניזם'". הגבר בחן אותה בשתיקה, והמשיך לעבר התמונה הבאה.
"אשתך לא מצטרפת אליך?", שאלה לפתע, שוברת את הדממה ששררה ביניהם .
"לא. אשתי ציירת", ענה בנועם. "כרגע היא עובדת בבית על תמונה חדשה", חייך בגאווה. "בד"כ היא מצטרפת אליי, אך הפעם ויתרה...", ענה מבלי לנתק עצמו מהיצירה שעל הקיר.
בשנייה אחת נפל ליבה, והיא נעמדה במקומה, טומנת את עיניה בציור שמולה, מאפשרת לבעל הזקן הצרפתי להתרחק ממנה.
כשראשה מושפל וכישלונה שוקע בבטנה ,צעדה בשעות הצהריים המוקדמות אל שער היציאה. היא שמחה למצוא עדיין את השומר החביב.
"איך התרשמת מיצירותיו של פול סזאן?",שאל.
"יפה", ענתה לקונית.
לשבריר שנייה הוא שתק, ובחן את פניה.
"קשה לך...", אמר,מנמיך את צליל קולו. "אני קורא את זה מהמבט שלך... . גם אני איבדתי לפני חצי שנה את אשתי ומאז אני לבד. העבודה הזאת מחזיקה אותי... . במדינה שנולדתי הייתי פעם 'מבקר- אומנות',אבל כאן בארץ אני רק 'שומר-סף'... . לפחות קרוב פיזית ליצירות האומנות שאני מכיר..." . הוא השתתק.
זאת הייתה הפעם הראשונה שהיא הרימה את עיניה,ובחנה את פניו. חיוכו הנעים התגלה מול פניה, והיא החזירה לו חיוך ידידותי. לפתע הוא שאל:"האם תסכימי לצאת איתי לבית קפה, ערב אחד?". פניו ששמרו עדיין על חיוכו, התכרכמו, והוא המשיך: "אני מרגיש שיהיה לנו הרבה על מה לדבר...".
היא לא ענתה לו. ליבה התרונן. לאחר שנייה הוסיף בחיפזון: "את לא צריכה להחליט עכשיו. תבואי מחר... . באולם שלוש מחליפים את התמונות. אפשר יהיה לראות את תמונותיו של הצייר אוסקר קלוד מונה. אחכה לך כאן. אני תמיד כאן- לרשותך..." .
"תודה לך", ענתה ,עיניה חייכו אליו ברוחב לב, והיא יצאה את המוזיאון, חשה את קלילות רגליה מרחפות על המדרכה, עד שנעצרו מעצמן בתחנת האוטובוס. מחויכת התיישבה על אחד ממושבי האוטובוס, ובחנה את הרחוב שחלף על פניה. היא כבר ידעה - מחר מצפה לה יום חדש ושונה .
נכתב על ידי
יולי49, אישה בת 74 מחדרה, בתאריך 20/11/2015
(סיפור זה נצפה 4,684 פעמים)
