מעשה שהיה וכך זה התחיל:
באחת הטיסות שלי, משך את תשומת ליבי איש שישב לשמאלי ואכל קציצות בשר לא כשרה.
על מעטפת הארוחה שלו היה תוית עם שמו "מר ווינשטיין:, מה שהעיד על היותו יהודי. נשענתי אחורית עד שסיים לאכול ופניתי אליו:
"תסלח לי אדוני, אני לא מתכוון להיות חוצפן או לפגוע בך, אבל אפשר לשאול אותך שאלה?
"בטח " ענה.
"אתה יודע שאתה יכול לבחור בארוחה כשרה בטיסה הזו?"
הוא נעץ בי מבט וענה:"אני לא אוכל כשר."
"למה אתה מתכוון? אתה מתכוון שבביתך אתה שומר על כשרות אבל מחוץ לבית אתה אוכל הכל. או שמה כשרות בעיניך אצווה אינה חשובה??
"לא, "הוא ענה, "אני לא אוכל כשר וזוהי בחירתי החופשית.בחרתי בזה מכיוון שהקב"ה ציווה זאת,וכל דבר שהקב"ה אומר,אני עושה בדיוק ההפך.,!!!
נדהמתי לשמוע את האיבה שבקולו ועוד יותר נדהמתי שראיתי קעקוע של מספר על זרועו כשהפשיל את שרווליו.
"אתה באמת רוצה לדעת?" שאל אותי. שמתי לב שהוא מדבר כאילו עיניין זה מתרוצץ בראשו מזה זמן רב, ושכעת הוא רק מבטא את רגשותיו בקול.הנהנתי לו בראשי, והוא המשיך...
"זה היה הבן שלי...,הוא אמר, "זה היה הדבר האחרון ששבר אותי, החזקתי מעמד לאורך כל הדרך עד שיום אחד כבר לא יכולתי.במהלך כל זמן שהותי במחנה הריכוז הייתה לי שאיפה אחת...לראות את הבן שלי קסריאל מנחם משתחרר מהמחנה. אמא שלו כבר מזמן הלכה לעולמה וכן האחים והאחיות שלו,אבל אנחנו נשרוד!!!הייתי בטוח בזה.
יום אחד,כל האסירים כונסו למסדר.במקום היו מספר דלתות סודיות לכניסה לשטח בו מבצעים תליה מרוכזת של אנשים.הייתה זו תחושת אימים.בני אחוז בידי בחזקה כזו שכמעט ונעצרה זרימת הדם בעורקיי.כולנו התחלנו לרוץ בבהלה כדי לברוח מקו האש.איבדתי את בני במהלך הכאוס שנוצר ומאז לא ראיתיו".
כעבור זמן, סיפרו מכריי מהמחנה, שראו חייל שאחז בבני וירה בו".כשהוא מוחה את דמעותיו,המשיך בכעס: "הקב"ה אומר להביא ילדים,אני הבאתי ונלקחו ממני כולם!!!! אז עכשיו כל מה שהקב"ה מצווה לעשות, אני עושה בדיוק ההפך.הוא מצווה לאכול אוכל כשר-ואני אוכל טרף, הוא אומר לשמור שבת-אני נוסע ברכב והולך לעבודה, אני לא מעוניין לשמור אף אחת מהמצוות.כל מה שהוא אומר אני עושה בדיוק ההפך".
הייתי כה נדהם לשמוע את סיפורו, שלא יכולתי לומר מילה במהלך שש שעות הטיסה הנותרות.שררה דממה מוחלטת בנינו.נחתנו ביוסטון וכל אחד הלך לדרכו.
לא חלמתי שאי פעם אראה שוב את מר ויינשטיין. חלפו כ-4 שנים והחלטתי לנסוע עם משפחתי לטיול בארץ הקודש,ארץ ישראל,לכבוד החגים.תרנו וטיילנו בכל חלקי הארץ.יום הכיפורים הגיע,ולתפילת היום הקדוש הצטרפתי לבית הכנסת במאה שערים.יצאתי החוצה כדי לשאוף אויר מעט אוויר צח,כשהבחנתי בדבר מוזר: איש זקן יושב בתחנת האוטובוס ומעשן.הייתי בהלם! פתאום זהיתי את האיש שהיה לא אחר ממר ויינשטיין!!!הבנתי שנתנו לי הזדמנות נוספת מהשמיים.
"בוודאי קיימת סיבה חשובה מדוע אני נפגש עמו ביום הקדוש ביותר בשנה?",חשבתי.
ניגשתי אליו: "הנה שוב אני נפגשים. מצחיק איך החיים מפגישים בין אנשים והם תוהים מה הסיבה או המסר המסתתר בכך. השנים חולפות, ושוב דרכיהם מצטלבות,ואוליי אז הם מבינים למה הם נפגשו מלכתחילה....אני בטוח שאתה יודע שיום כיפור היום.בבית הכנסת עומדים לקיים טקס "יזכור".בוא איתי והזכר את שם הבן שלך שמת על קידוש ה' והתפלל לעילוי נשמתו. זאת יכולה אוליי להיות ההזדמנות היחידה שלך להזכיר את שם בנך. אתה לא חושב שהגיע הזמן להזכיר את נשמתו בבית משפט של מעלה"?
דמעות מלאו את עיניו.חבקתי את זרועו בשלי,והובלתי אותו לתוך בית הכנסת לעמדת החזן.נגשנו אליו וביקשנו לעשות אשכבה מיוחדת.מר ויינשטיין נשען ולחש את שם בנו:קסריאל מנחם בן יחזקאל סרגה."
לפתע הפכו פניו של החזן לבנות,אגלי זיעה עלו במצחו,ועיניו כאילו יצאו מחוריהן, הוא הסתובב לאיש שעמד לצידי וזעק בקול חנוק....אבא!....ואז.....התעלף!!!

נכתב על ידי אהבה אמיתית בלבד, גבר בן 62 מלוד, בתאריך 29/11/2015
(סיפור זה נצפה 4,398 פעמים)

לסיפור זה לא נכתבו תגובות     [ להוספת תגובה ]