בראשון לספטמבר אלף תשע מאות שישים וארבע אני מסיימת את היום הראשון בבית הספר התיכון-חקלאי בלי ונטילים בגלגלי האופניים החדשות שלי. ביום השני שוברים לי את המנעול, ואני רואה כמה רוכבים עלומי-שם רוכבים עליהם בשבילי בית הספר - אני אובדת עצות. ביום השלישי ,למודת ניסיון מר,אני עומדת בכל הפסקה ליד סככת האופניים ושומרת עליהם. ביום הרביעי אני מחליטה להעביר אותם למרפסת הכיתות ופוגשת את עודד-המושיע. באותו יום הכיתה שלידנו פנויה. עודד וחבריו לכיתה מתכנסים בה- מקבלים שעורי תגבור ל 'בגרויות'. אני 'אקסטרנית', עודד 'מהפנימייה'. אני 'אלִיפִית' . הוא גדול ממני, 'דָלִית'. כולם מתלהבים מהאופניים שלי הם באמת עם סטייל I.C.M- שחור -לבן בלי רָמַה- בוהקות ומזמינות. עודד מציע שאשאיר את האופניים ליד החדר שלו והוא ישגיח עליהם. "אם אצא מהחדר,אכניס אותם פנימה. את יכולה להיכנס לחדר ולקחת אותם כשתיסעי הביתה. אל תתביישי- אף אחד לא טורף פה", אומר בחיוך, וממהר להיכנס לכיתתו. רכושי מופקד עתה בידי עודד, ובתמורה אני נותנת לו להשתמש באופניים- רוצה להיות טובה אליו. בתוך הקרביים, תחת הבגדים, אני מרגישה שעודד עצור וזקוק לעזרתי כדי להיפתח אליי. אני כמהה לשבור את מחסום הסגירות שלו, מרבה לחייך אליו, ולאחוז בזרועו בצורה אקראית תוך דיבור. עודד מדבר איתי על האופניים, ואני שואלת אותו המון שאלות –מידע ,לצורך ושלא לצורך, מנצלת את העובדה שאני חדשה בבית הספר, ולא מכירה את סדרי העולם במקום החדש לי.
יום שישי אחד, באופן פתאומי, הוא מזמין אותי לבא איתו לריקודי-עם באולם הספורט. אחר כך אנחנו הולכים אליו לחדר להאזין לתקליטים של אלביס, קליף, ובמיוחד אני אוהבת להאזין איתו יחד ל 'מיסה קריולה'. ברגע שאני נכנסת לחדרו, אני עוברת השתנות ,כמו מחליפה עצמי לדעת, והופכת בנוכחותו מנערה לאישה . לאחר חודשיים, המחויבות ההדדית מבססת את הקשר בינינו. המחשבות שלי מצטמצמות לשנינו . אנחנו ביישנים, מגששי-דרך לנבכי מחשבות זולתנו, נמצאים בשלב הגילויים, חופרים ב"אני", ומגלים נושאי שיחה ואהבות משותפות. אני משתנה- חושבת בשניים. בשבתות כשעודד לא נוסע הביתה אנחנו מטיילים לפרדס שמחוץ לבית הספר, מתיישבים תחת עץ השמוטי ומקריאים זה לזו קטעים מספר, או משיר, וברגע אינטימי לא מתוכנן עודד מנשק אותי לראשונה, ומצית בי להבה לא מוכרת-יוקדת וממכרת.
החורף בעיצומו. פברואר 1965 . עודד מתגייס לחיל הים. אני מלווה אותו ללשכת הגיוס בחששות ובדאגה לגורלו. שנינו מתקשים להתנתק מהחיבוק. זרועותינו העוטפות והעטופות מגינות עלינו. לפתע הוא מתנתק ממני, ומפנה אליי את גבו -עולה לאוטובוס שלוקח אותו ל'בקו"ם' . בבת אחת נפרצת ההגנה שלי, וגל של בדידות מקפיאה חולף בגבי- אינו מרפה. לאחר שעודד מסיים את הטירונות בחיל הים, אנחנו נפגשים עוד מספר פעמים, ואז הוא יוצא לקורסים מחוץ לגבולות הארץ. עודד נשמע עתה מרוחק,ענייני,ולחוץ . השיחות שלו אתי הולכות ומתקצרות. הקול-קול עייף שאיבד רעננות מתלהבת. השיחות הקלילות מתובלי ההומור הנעים נעלמו. עם הזמן אני רואה אותו פחות, ודיבורו נשמע עייף ומרוחק. בלבול מעורב בדאגה מזדחלים לתוכי. בשיחותינו אני מבקשת ממנו לכתוב לי מכתבים, אבל הוא דוחה זאת מטעמי עומס, מותיר אותי מאוכזבת. "חיל הים לקח ממני אותו", אני אומרת לעצמי,כשהמרה השחורה מכבידה לי בחזה, וסוגרת אחריו את דלת החדר שלי,כשמחשבה אחת משתלטת עליי: "עודד אינו שייך לי יותר- הוא שייך לצבא...".
ב25 בינואר 1968. הטלפון מעודד פוסק לחלוטין לצלצל . פחד דאגה זוחל לתוכי. הטלפון מתמיד בדומייתו ימים שלמים שנראים לי נצח. באחד הערבים כשעצביי בוגדים בי, אני מחליטה להתקשר לבית הוריו במושב אביאל. רועדת מפחד והתרגשות , אני מרימה את האפרכסת ומחייגת. מהצד השני נשמע קול רועד וצרוד, כמו נחנק ממאמץ. אביו של עודד משמיע לתוך אוזני את משפטיו הכבדים. "עודד היה על צוללת 'דקר'. הוא אומר ברעדה. "בתחילת השבוע התקשרו מקצין העיר שהצוללת טבעה. עודד מוגדר 'נעדר' ...". הוא אהב את הים, אך הים אהב אותו יותר, אני אומרת לתוכי,סוגרת את שפופרת הטלפון, חשה איך נקרע ברגע זה מתוכי חלק , והופך אותי מאותה שנייה, לחסרת הגנה.
בחלקת הנעדרים על הר הרצל חרוט שמו של עודד על אבן בין שישים ותשעה אנשי הצוות של הצוללת 'דקר'. זכרו מעלה בי שוב ושוב את סיפור אהבתנו היפֶה והתם, ואיך ריחפתי על ענני אושר במחיצתו, וכמה אור הוא העניק לי בנוכחותו בתוך חיי. כן, גם את זיכרון האופניים שלי שנעלמו איתו יחד. עודד באמת שמר עליהם מכל משמר, אך אני לא הצלחתי לשמור עליו. הוא חמק ממני וצלל עמוק לתוך תהומות הנשייה - קובר איתו יחד את האהבה הראשונה שלי- את האהבה שלנו.
נכתב על ידי
יולי49, אישה בת 74 מחדרה, בתאריך 23/01/2016
(סיפור זה נצפה 4,285 פעמים)
