זה קרה ביום שישי. יום סגריר במיוחד שסירב לרמוז על הפוגה בגשמים. מתנשפת ורטובה, מיהרה להגיע לתחנת הרכבת. הרוח עקמה את מטרייתה ,יצרה ממנה קער. לבסוף הבינה שזרועותיה המתכתיות והדקיקות התעקמו ונשברו בחיבורים. היא בחנה לרגע את בד הניילון שנתלה על מוט האחיזה של המטרייה, מחוסר חיים. ידעה שהיום נגזר עליה להגיע הביתה סמרטוט מסכן, רטוב ומקורר, ואם תאחר את הרכבת האחרונה תצטרך לקחת מונית ספישל, וזה כבר יעלה לה יקר. היא המשיכה לרוץ וללכת לסירוגין, מוכתבת ע"י נשימתה המתקצרת. הדופק המואץ הכה ברקותיה, מאותת לה לעצור. ברגע האחרון הניפה עצמה על מדרגת הרכבת ועלתה לרכבת האחרונה,שיצאה מתל-אביב לעיר מגוריה. רק כשנכנסה לתוך אחד הקרונות, חשה את השתלטות הרגיעה על גופה הנלאה , כמו הגיע לקו הסיום של מרוץ חייה.
כשהחלה הרכבת לנוע, בחנה את ספסלי הישיבה המלאים באנשים כמוה שחזרו מ"שופינג" בעיר הגדולה. היא עברה מקרון לקרון לאורך המעברים,אוחזת בשקיות הניילון של קניותיה ,ובמטרייתה השבורה נוטפת המים, וחיפשה לעצמה מקום ישיבה. בקרון שלפני אחרון גילו עיניה באקראי מקום בודד פנוי מול שתי נשים צעירות,צחקניות ורעשניות, שמזג האוויר החורפי בחוץ והחמים בפנים רק המריץ את חיוניותן. היא התיישבה למולן בכיוון הנגדי לנסיעה. נוכחותה לא הפריעה להן להמשיך ולדבר ביניהן בחופשיות, ובין לבין גם לדבר בנייד, כמו היו לבד ברכבת. היא נעצה את מבטה בחלון המעופש ובחנה את הנוף המתחלף. מחשבותיה נתונות לאייך תגיע היום מתחנת הרכבת לביתה המרוחק מהתחנה, ובלי משים מצאה עצמה נושאת תפילה מכוונת היטב להפוגה בגשם. "הייתי צריכה להזמין מונית מהבית, לפני שיצאתי", אמרה לעצמה, "אבל לעזאזל איך שכחתי את הנייד על השולחן בבית?, תמיד זה קורה לי..., אני נעשית כל כך מפוזרת ... . עד שאגיע לתחנת-המוניות לבטח יתרוקנו מהתחנה",חשבה, משחזרת לעצמה את הגרוע מכל. "אצטרך לדשדש ברגל בין השלוליות עד לבית עם מטרייתי חסרת הערך." היא חשה את תסיסת עצביה תחת העור,המעלה את סף הלחץ, מונעת ממנה לשקוע ברוגע שכה חפצה . מתוך מודעות החליטה להסית את מחשבותיה מרגע ההגעה, ובחנה את שתי הנשים שהיו עדיין נתונות במצב רוח מפגין עליזות ,שמשום מה הצליח להשקיט את מחשבותיה ,כמו מוסיקה מוכרת .
אחר כך שוב תקעה את ראשה בחלון במכוון, נמנעת מנעיצת מבט בהן, מנסה להתרכז במראות המהירים שחלפו כסחרחרה מול עיניה. ברגע מסוים סטה ראשה מהחלון ועיניה שוב בהו בפניהן הצעירות והמחויכות של הנשים, כשהיא מוצאת עצמה מאזינה לשיחתן:
" אני ממש לא מרוצה מהגננת איריס",אמרה בעלת הצעיף הכחול שעיטר את צווארה, אך הותיר חשוף את מחשוף חולצתה הצמודה. "במקום להתמודד בעצמה עם בעיות שצצות בין הילדים בגן, היא מיד מתקשרת ומיידעת אותי. היא לא מבינה שהיא מפריעה לי בעבודה?, וחוץ מזה, מה אני יכולה לעשות,אם הבת שלי מכה ילדה אחרת, אני נמצאת שם?, יודעת מה קרה?... . זה נורא מעצבן. את לא יודעת כמה מלחיץ לקבל טלפון מהגן. אני תמיד חושבת שקרה משהו לבת שלי, ואני כבר רואה את הפרצוף הכעוס של הבוס שלי, כשאני נאלצת לבשר לו שהבת שלי חולה, והעדר מהעבודה..." .
"את צודקת", ענתה לה בעלת המעיל האדום מוגבהַּ הצווארון. " הגננות אימצו לעצמן שיטה להתנער מאחריות...", ולשבריר שנייה בחנה אותה בעין אחת, ובאחרת את חברתה ,ואמרה: " היום הגננות -ראש קטן. הן חושבות רק איך להוריד מעצמן אחריות..." .
אחר כך הן דברו על הבגדים שקנו לילדים , וכל אחת שלפה משקיות הניילון שעל ברכיה "אימוניות" לילדים בשלל צבעים,מתגאות בקנייתן. ולאחר שבעלת המעיל האדום בחנה את השעה,עברו לדבר על בעליהן.
"את לא תאמיני לי,אבל אני בטוחה שליאור בעלי יושב בכורסת הטלוויזיה ,אכול עצבים לאיחור שלי. הוא בטוח לא אכל צהריים עדיין. יחכה עד שאני אגיע ואחמם לו את הארוחה . אני משתגעת מזה. הוא כל כך תלוי בי בעניינים האלו. הוא לא יזיז את התחת שלו עד שאגיע, וכמה הייתי רוצה שפעם אחת אגיע הביתה והוא יגיש לילדים ולי את המרק החם... . בסך הכול הוא צריך רק לחמם אותו, לעזאזל!".
"ומה את חושבת?, ענתה בעלת הצעיף הכחול, " שמיקי בעלי יותר טוב?. הוא יכול לכעוס אולי חצי שעה, שאין לו את החולצה שהוא רוצה ללבוש, וכשאני אומרת לו תוריד אותה מהחבל, אני אגהץ לך אותה. הוא יעדיף בסוף לקחת חולצה אחרת מהארון, רק שלא אדרוש ממנו להוריד כביסה, ואני תמיד שואלת את עצמי אז בשביל מה התרגז. יכול היה מיד לקחת לעצמו חולצה אחרת..., לכי תביני אותם... . אבל אם הילדים הוא 'עשר'. אין עליו. כל כך סבלני אליהם. מאפה יש לו כל כך הרבה סבלנות. הוא עובד כל כך קשה...."
"גם ליאורצ'יק מאוד משקיען בילדים, חייכה בעלת המעיל האדום, " הוא תמיד מוכן לשחק ולהשתולל איתם, העיקר שלא אדרוש ממנו לעזור בעבודות הבית . בקיצור אין מה לעשות, הבעלים שלנו כמו ילדים... . מרגישים טוב לחזור לילדות עם הילדים שלהם ,ותלויים בשירותים שאנחנו מספקות להם. כל כך לא יודעים לדאוג לעצמם...", ושתיהן פרצו בצחוק משוחרר וקולני.
היא ישבה לתומה והקשבה. ברגע לא צפוי חשה תחושת מועקה ברום בטנה, ומחשבותיה נדדו לעובדה המאיימת שהיא לבד, ושזה מפחיד ומדאיג אותה, כי מה יהיה איתה?... . מה אם לא תמצא את בן זוגה לחיים? . איך יראו חייה ללא משפחה- ללא אדם תומך לצדה, וללא ילדים שישנו את חייה ויעניקו את טעמם?... .
היא בחנה שוב את פניהן של שתי הנשים שישבו מולה. הן נראו שופעות ביטחון בחייהן. צוחקות ומשוחררות ממחשבות קיומיות- נמצאות בתוך החיים. "אני? אאוט!...", אמרה לעצמה, "כמו אחת שירדה מרכבת -החיים , שהמשיכה לנסוע ,מותירה אותי לבד על הרציף עם חלומותיי שאינם מתגשמים ,ואולי גם לא יתגשמו לעולם. חיה עם הוריי המזדקנים, נאמנה לשגרת העבודה ולחיים המונוטוניים ללא ריגוש... . הזמן לא עוצר מלכת עבורי..., הגיל מלחיץ אותי, ומכאיב... . כמה חיים יש בעיניהן המחויכות של הנשים האלו?. הן משקפות החוצה שאננות חסרת דאגות. הן זורמות עם החיים, כשהן מוקפות תמיכה משפחתית... . הן אולי בגילי- וכמה רב המרחק בינינו?..." .
מחשבותיה נקטעו, כשהכרוז הכריז על תחנת העצירה הבאה.
לאחר מספר שניות של שתיקה, שאלה אותה לפתע בעלת הצעיף הכחול:
"את יורדת בתחנה הבאה?"
כן, ענתה, מתחילה לאסוף את שקיות הניילון של קניותיה.
"אפה את גרה? ".
"בשכונת 'נווה ז'בוטינסקי' ", השיבה בכנות.
"מקום נחמד",אמרה בעלת המעיל האדום.
"כן",אישרה לקונית.
" שמעתי שהחינוך לילדים טוב שם", התערבה בעלת הצעיף הכחול..
"כן", השיבה מבלי דעת.
"את מרוצה מגן הילדים שבשכונה?"
"כן, מאוד", אמרה בביטחון . "אנחנו מאוד מרוצים...".
הכרוז הכריז על יעדה, והיא קמה בזריזות. "שבת שלום, לכן" זרקה לעברן וחמקה במודע מחברתן,מתמזגת בין עשרות האנשים שהמתינו לפתיחת דלת הרכבת, כשהיא מקפידה להעלים עצמה מעיניהן הבולשות אחריה.
בנמהרות. עקפה את האנשים במדרגות התחנה,מנסה להקדים ולהגיע אל המוניות הממתינות ביציאה מהתחנה, וכשהיא ממתינה ליד אחת מהן, להצטרפותם של אנשים נוספים לנסיעה, שמעה לפתע צפצוף חזק של מכונית מרשימה, ולאחריה חריקה צורמת של עצירה. בפתאומיות מבוהלת הפנייתה את ראשה והביטה לתוך המכונית, מאתרת את פניה המחייכות של הנהגת בעלת הצעיף הכחול, ששאגה לעברה : " את צריכה הסעה הביתה?",
"לא, לא"...", מיהרה לענות. "אני ממתינה פה לבעלי, תודה".
"טוב... שיהיה לך שבת שלום... היה נעים מאוד להכיר אותך, אולי נפגש פעם עם הילדים...".
"כן... כן...", ענתה. "אולי?..." .
היא התיישבה במונית הדחוסה בנוסעים. "לעזאזל,למה אני בכלל צריכה לשקר, ולהרגיש צורך להתנצל על מצבי...", כעסה על עצמה, אך מיד חשה באוויר החמים שהתפשט בחלל המונית,מרפה את גופה המצומרר, וחייכה בהקלה.
הגשם לא פסק. המונית יצאה לדרך, מובילה אותה ברחובות המרוקנים מאדם של העיר הרטובה, המכנסת משפחות בבתיהם, המכינות עצמן לכניסת השבת .
נכתב על ידי
יולי49, אישה בת 74 מחדרה, בתאריך 28/01/2016
(סיפור זה נצפה 4,255 פעמים)
