מִשְׁקָעִים מַרים ומטלטלים ( ספור)
מיכלי נהגה כאישה קטנה." טוב לךָ",לחשה לאוזני בתוך מעשה האהבה. היא החליקה את ידיה על שיערי ופניי- נוגעת, לא נוגעת באצבעותיה, ועיסתה את חזי בתנועות איטיות, רכות ומפתות- מקרבת את איברי גופה לגופי. חשתי אותה. כַּמֵהּ לכבוש ולהכניעה תחת גופי. באיטיות של פיתוי קילפה את עכבותיי. בחיוך זעיר ועיניים רכות רמזה -אני שלךָ. נעה מול גופי, נהנית לראות אותי עונג למגעה,וחושק בה עד טרוף. אהבתי את החיוך הנצחי שנמתח על פניה, כשפגשה את עיניי. שכבנו זה לצד זו חבוקי זרועות לאחר מעשה האהבה. אהבתי את הפשטות הלא מתוחכמת והתמימה של דיבורה. עליזותה הקפיצית,המשוחררת, הקלילה והטבעית- דבקה גם בי. בחברתה חשתי מוערך, רצוי ומרומם רוח.
עם הזמן למדנו שנינו את שפת-הגוף. הובלנו זה את זו לריגושים שלעולם לא חשתי קודם לכן. התוודינו לתחושות
האפלות. ואני הערצתי אותה על התמסרותה המוחלטת אליי. הייתה זאת תקופה שסחפה את כולי- מרפדת את
ראשי כשמיכת פוך ביום סגריר. רציתי אותה בכל רגע של היום. הגעגועים לחוש את גופה הנשי והמעורטל אל
מול גופי, היו מוציאים מתוכי רצונות ארוטיים שלא ידעתי על קיומם בטרם. ברגעים שהייתי לבד,הזיתי עליה. רואה אותה בדמיוני. אניצי שערה המפותל בצבע הפשתן, זחלו על כתפיה בחופשיות משובבת לב. עיניה הגדולות והבהירות חייכו אליי. יופי גופה הנשי, המעורטל, החלק, המעוגל בנשיותו, וקימורי שדיה היפים והזקופים בגאוות אישה נחשקת, קראו לי אליה. יחד התנתקנו מהקיים. ככל שהשתחררתי מעכבותיי הגופניים, כך רציתי אותה יותר. המחשבות עליה היקשו על תפקודי בבית הספר. מיד בתום יום הלימודים, נדחקו כל רצונותיי האחרים, ואני מצאתי עצמי ממהר אליה- רוצה בכל מאודי לשהות בקרבתה.
מיכלי הייתה חביבה לכולם. מוכנה תמיד לעזור לחברותיה,ולתת ביד נדיבה משלה. פעילה חברתית, שהקרינה מתוכה חיוּת בלתי נדלית. כשראתה אותי לידה,הוארו פניה בשמחה ובגאווה. במיידיות השחילה את כף ידה בזרועי, משייכת אותי אליה. היא הייתה צעירה ממני בשנתיים. לימודים לא היו בראש מעייניה,אך לא הייתה כמוה עליזה ופתוחה בחברתם של חבריה לכיתה,או בחברתי.
בסוף כיתה יב', עם תחילת תקופת מבחני 'הבגרות',ירדה תדירות פגישותינו. החלטתי להשקיע את מירב
הפעילות והריכוז בהכנות לקראת מבחני הבגרות, כשאני מודע שציונים גבוהים יפתחו בפניי אפשרויות להמשיך בלימודים גבוהים אחרי הצבא. מיכלי גילתה הבנה. שמרנו על קשר טלפוני, ב'פיס-בוק', ובשליחת מִסְרוֹנִים.
היינו ארבעה חברים מהכיתה, שנפגשנו לערוך חזרות על החומר הלימודי. בכל פעם בביתו של אחד מאיתנו.
אפרת הייתה בינינו-בת יחידה בין שלושתנו.
היא לא הייתה נערה יפה במשמעות המקובלת של המילה,אך הייתה בה רעננות משפיעה. שופעת רהיטות דיבור, קטנת גוף,קלה וקופצנית. מצב רוחה מרומם דרך קבע, וחביבותה השראתה נוחות על כולנו. שטחנו לפניה את בעיותינו , כמו הייתה אחותנו הגדולה והחכמה, המכוונת והיועצת. למרות שלא תמיד הסכמנו לדעתה, הקשבנו- נשבים בקסם דיבורה. אפרת הייתה רב-גונית בעיסוקיה. מהדרכה ב"צופים",השתתפות בלהקת הריקודים הייצוגית. בכל רגע הוקפה בחברים שנמשכו לנוכחותה כנחיל דבורים, עטים עליה כדי לינוק מצופה .
גם אני הפכתי להיות אחד ממעריצֶהַּ. אהבתי את הפעלתנות שלה,את הביטחון שקרן מתוך דבריה וצחוקה,את
הסקרנות ליֶדַע,את בקיעותה בחומר הלימודי, ובמיוחד את העצמאות-המחשבתית שלה . מצאתי עצמי יותר
ויותר רוצה לשהות בקרבתה. נהנה להאזין לה - לקלילות דִבּוּרָה. לא פעם בשעות הקטנות של ליל- לימודים מונוטוני, מצאתי עצמי מייחל לחלוק איתה את מחשבותיי ורצונותיי באינטימיות, ועם הזמן מצאתי עצמי הוזה עליה לעיתים קרובות. ראשי המשיך לצייר דמיונות- רואה את אפרת מעורטלת , צמודה לגופי, מעוררת
את יצריי. אפרת מילאה עכשיו את מחשבותיי -דוחקת את מיכלי מראשי.
מבחני 'הבגרות' חלפו. החופש שלפני הגיוס החזיר אותי לחיכה של מיכלי היפה, האוהבת,המסורה
והמתמסרת בכל ליבה. ידעתי שהיא שלי. הייתי רגיל לשהות במחיצתה. אך עכשיו חדרו חיצי רעל למחשבותיי.
ראיתי שהייתה שונה מאפרת. הניגוד ביניהן הרגיז אותי. כטיפות מרות הסתננו לתוכי מחשבות פקפוק, מחדדות בי רצונות חדשים שלא היו קיימים בי קודם. עכשיו התוודעתי שאף פעם לא הצלחתי לשוחח איתה שיחה מעמיקה ואיכותית-דברים שברוח. שיחות שיחדדו את סקרנותי, שירחיבו- דעת. ואני הרי אוהב לשוחח- אוהב לחשוב –יחד, ולהגיע לתובנות דרך שיחה בין-אישית מעניינת.
נושאים שברוח לא מעניינים אותך..., השלכתי לעברה יום אחד. הפגישות בינינו משעממות אותי!.
מיכלי בהתה בי בעיגולי עיניה התכולות. פניה הביעו זעזוע,אך היא נאטמה בתוך עלבונה ושתקה.
רק מסיבות מעניינות אותך. חוץ מקניות של בגדי מעצבים, 'פֵאֶנִים' לשיער ונעליים, לא מעניין אותך
כלום..., צעקתי לעברה את תסכוליי,כשהראתה לי את קניותיה האחרונות בגאווה.
גם החברוֹת שלך מתלבשות בזולוּת כדי לגרות את מבטי הבנים- הן כל חייך! ..., כמה אפשר לדבר על בנים
ואיפור?, אפה את נבדלת מהם?, ובכלל, איזה חיים אלו- חייך סתם ריקים ומנוונים. כולך אריזה שאין בתוכה
כלום!. איזה עתיד מחכה לך?. כל חייך תחיי בבורות?!... .
ככל שחשבתי על מיכלי, כך ראיתי את השונות בינה ובין אפרת . עם אפרת הכול היה יכול להיות טוב יותר,
אפילו מושלם. לו הייתה שלי,יכולתי למצות איתה את החיים, כפי שמתאים לי,הרהרתי. הייתי נהנה יותר
בחברתה, וכנראה גם מאושר יותר . היה ברור לי עכשיו שאופייה של אפרת מתאים לשלי. איתה יכולתי למצוא
נושאים-משותפים לשיחה. שנינו יכולנו להעשיר זה את זו בידע ובחידוד המחשבה. חבריה איכותיים יותר. כל רגע איתה לבטח מעניין, לא שיגרתי ומרענן. הייתי אומלל. מצאתי עצמי בוחן ושופט את מיכלי על כל משפט
שאמרה- מחפש את מה שלא היה בה-את אפרת. כעסתי עליה. בתסכוליי האשמתי אותה על ריק חייה. על כך
שאיננה שאפתנית, ולכן נבערת מדעת. הגבתי לכל דבר שעשתה ביהירות שלא אפיינה אותי.ידעתי שאני פוגע בה,
אך לא הצלחתי לשלוט בתחושת האכזבה. תחילה ניסתה לפייס אותי: "זאת אני",הייתה משיבה לגחמותיי. "קבל
אותי,כפי שאני... . טוב לנו יחד,וזה מה שחשוב. אני אוהבת אותך. אל תהרוס את זה...", אך יותר לא הוסיפה
להראות לי את קניותיה, ולא לשתף אותי בחוויות יומה. בכל יום שקפו פניה פגיעות. אני התעלמתי מכך. בביטחון גמור בצדקתי, המשכתי בדברי העוקצנות והביקורת, בתקווה שתודֶה ותשנה את אורח חייה והרגליה למעני.
מיכלי מצאה עצמה נזקקת להגן על כבודה הרמוס. ליבה דימם את פגיעותה. היא בכתה. דחויה ונכלמת, טרקה יום אחד את הדלת אחריה ונעלמה מחיי.
באחד מימי סוף השבוע,כשחזרתי הביתה מה 'בסיס',ירדתי מהרכבת עייף, מאובק ומיוזע. לפתע פגשו עיניי
בפניה של אפרת. מרוגש,מיהרתי לעברה. סמוק-פנים שאלתי למעשייה. ספרה שעומדת לסיים קורס-קצינות
ומאוד מרוצה בקורס. בהתרגשות,הצעתי לחגוג את פגישתנו ולצפות יחד בסרט בבית-קולנוע מחוץ לעיר. אפרת התלהבה מהרעיון, ונענתה מייד להזמנתי.
כבר שלושה חודשיים שאני איתה. היא לא השתנתה. נשארה תזזיתית, מפולפלת ופעילה,כפי שהכרתי אותה. גם
כשהיא חוזרת מהצבא, ממשיכה לעסוק במחויבויותיה –החברתיות. נותר לנו מעט זמן להיות ביחד.
עכשיו אני יושב בבית לבד. מחכה לצלצול הטלפון ,בו תבקש שאסיע אותה מביתה של חברתה.
בעוד אני יושב על המיטה הרחבה בחדר שלי,כשהכרית והשמיכה עבור אפרת מוכנים,וכן 'נשנושי- הלילה', בוהה
בטלפון המונח לידי- התוודעתי למצבי. עצבות הזדחלה לתוכי. הקשבתי לשקט שהשליט הלילה. שבועיים רצופים לא הייתי בבית. כל אותו זמן, התאוותי לפגישה שתתקיים בינינו. חיכיתי לרגע שבו אגיע הביתה ואפרת תקבל אותי בחיוך מאושר של געגוע,תמהר לקראתי ותחבוק אותי בזרועותיה. אני אנשק בלהיטות את שפתיה, אטביע בהן את געגועיי. אחר כך נפגש אצלי ונסגור אחרינו את הדלת- נשלים את זמן הפרידה. רבות דמיינתי את הרגע שאחוש אותה מול גופי,כשנשב יחד על המיטה בחדרי,ואחליק את ידיי על קימורי גופה. כמה רציתי להיות ברגע בו האחוז בידה התומכת ואשקיע את ראשה בחזי, פורק לפניה את תחושותיי הכבדות. חיפשתי את זמן האינטימיות איתה. בתום כל יום בצבא,לאחר גמר יום אימון מפרך, כשאני עומד תחת המים הזורמים במקלחת- הצבאית, אני רוצה רק להריח את ריח גופה. מדמיין אותה ואותי תחת המים, חווים את הניתוק מהעולם, כפי שהיה לי עם מיכלי. ברגע זה התוודעתי לכמהות שלי לרוך, לרגיעה ,למגע אוהב -תחושות שאוכל לשאת איתי לאימונים בצבא. האם איננה רוצה את זה,כמוני !?... . אבל היא איננה כאן, אמרתי לתוכי,וכנראה לא מרגישה כמוני... . להכרתי הבליחה לפתע התודעה:אפרת איננה שלי- היא הייתה ונשארה שייכת לכולם.
דמותה של מיכלי עלתה לפתע בראשי. שוב ראיתי את אניצי שערה המקורזל בצבע הפשתן,מתפתלים
כנחשים על כתפיה החשופות. ראיתי את עיניה הבהירות,המפיקות חמימות. הן חייכו אליי שוב,כמו אז בנועם
אהבה. חושיי רצו אותה. הכירו עכשיו ברגשות הקסומים שהיו. הוי מיכלי שלי, נאנחתי. למה שקועים בי משקעים מרים?... .
עבר זמן. לקראת סוף השרות הצבאי באחד מימי שישי כשחזרתי מהבסיס הביתה,פגשתי לפתע ברכבת את מיכלי. היא הייתה יפיפייה במדי הצבא. לרגע חשתי סחרחורת של התרגשות. היי מיכלי, מה שלומך?, שנים לא ראיתי אותך... , פניתי אליה- חש את האושר של פעם.
"נכון, שנים לא התראינו. מה שלומך?", ענתה לי באותו מאור עיניים שהכרתי.
אני בסדר- עומד להשתחרר. מתכונן להמשיך ללמוד.
"יפה!", ענתה עדיין מחייכת. "אני קצינה ב'מודעין' ". לשנייה דממה ואז המשיכה , "אני חייבת להודות לך- בזכותך הגעתי לזה. בעקבות הטלטלה שעברתי בפרידתנו, נבניתי והצמחתי לעצמי שאפתנות להצליח. עמדתי בבחינות 'הבגרות', ובצבא בחרתי במסלול הזה– הייתי צריכה את הטלטלה הזאת כדי לפקוח את עיניי ולהתבונן לתוך עצמי ...".
דבריה חממו את ליבי, וברגע שלאחריו הצעתי לה שנפגש. כשהנידה את ראשה בהסכמה,נפרסו ידיי ועטפו את מותניה. באותו רגע קסום רציתי רק להודות לה על שבחרה למחול לי.
© כל זכויות הכתיבה שמורות
אין להעתיק או לשכפל את הכתוב
נכתב על ידי
יולי49, אישה בת 74 מחדרה, בתאריך 14/02/2016
(סיפור זה נצפה 4,771 פעמים)
