הייתי בת 15 כשהכרתי אותך אהובי ואתה רק בן 17 הינו יפים ומאושרים הסתפקנו אחד בשני עם שקל בכיס אחד וכרטיסיה בשני.היופי שלנו היה בעוכרינו, אני לא ראיתי ממטר את כל ההמונים המחזרים אחרי וכך גם אתה עם הבנות שהשתטחו לרגליך גם בפני ובלי בושה.אך כעבור מספר חודשים של לעמוד בפיתויים, הסתקרנת לבחון ולחוש אהבה פיזית שלא התממשה ביננו.בשבת ההיא, אמרת שאתה עוזב ואין יותר אתה ואני. הסברת יפה למה...לא נותר לי מה להשיב כי בעיני להיות נאמנה לעצמי ולאמונותי זה הכי חשוב.הכאב הנורא לא איפשר לי להעריך את החלטתך להפרד ולא לבגוד.משהו מת בקירבי באותו היום עד רגע זה לא התעורר לחיים, ומתוך לב מת נכנסתי למערכת יחסים על מנת להרפא התחתנתי איתו מאוחר יותר ונולדו לנו 3 ילדים...עד לא מזמן לא ידעתי שהיית מבקר את הוריי מידי שבוע ומגשש ומבקש...כששמעת שנישאתי עזבת את הארץ. להפתעתי ילדיי דומים לך הרבה יותר מלאביהם הביולוגי ואין לי הסבר הגיוני לזה..לפני 8 שנים הצטלבו דרכנו ממש במקרה וכאילו הזמן עצר, סיפרת שהתחתנת ובאתם לעשות הפריות כי זה לא "הולך".חודש הקשר ביננו וכאילו מעולם לא נגמר ..את כל המילים שהיו לי בגיל 15 לאמר אמרתי אז לפני 8 שנים..היית בהלם, לא ידעת שכך הרגשתי ושכל מהלך חיי מאז היה בעקבות הפרידה וכתוצאה ממנה.בכינו על שנים אבודות ,נשארנו יחד עד אור הבוקר מבלי לחוש בזמן החולף נפגשנו מספר פעמים בסתר ואז ...היא בהריון.לא הייתה שימחה בליבך לצערי כשהודעת לי והמחוייבות קודמת לכל היא מקודשת לך.ושוב בכינו ונפרדנו בשנית. טסתם חזרה למרחקים..ומאז אתם שם.בנך היחיד נולד ביום הולדתי...כמה סימלי.מאז אנחנו בקשר תמידי שהמאה 21 מאפשרת לנו. אתה טוען שאתה אוהב..שאני אהבת חייך...בכל שיחה.האמנם אהובי?האמנם?השנים עוברות ואתה עוד שם.