יש לי המון חברים. אבל חבר אמיתי של ממש? כזה שאוכל לומר לו את כל מה שאני חושב ומרגיש בלי עכבות? כזה שאני יכול להיות לידו הכי מפגר בעולם ועדיין להישאר בסדר בעיניו? כזה אין ממש.... בעצם אני לא יודע אם לכול אחד/ת יש אדם שהם יכולים לקרוא לו חבר/ת אמת. כך קורה שלפעמים אין לך עם מי לחלוק את מחשבותיך,חוכמתך/טיפשותך, מכאוביך ורגעי ההנאה שבחייך.....עניין שבסופו של דבר אפשר להתרגל אליו.אך דבר נוסף שמציק הוא מחלה קלה בשם קנאה. לא בדברים חומריים...אלא,וזה ברוח האתר, באופן בו רבים מחבריי וידידותיי "הסתדרו" בחייהם מהבחינה הרומנטית... אחד התחתן עם אהובתו מן התיכון (אחרי 5 שנים ביחד) וזה עתה נולדה להם בת מתוקה, אחד כבר עשה משכנתא ויש לו שני ילדים, להוא יש חברה, ולהוא יש, והידיה הזו מתחתנת וכבר יש להם ילד, בקיצור, רובם "הסתדרו". הרבנה פעמים כשאני חושב על כול אותם נשואים או "מסודרים", עולות בי רגשות של קנאה וכמיהה לדבר המתוק הזה שכול כך חסר לי. אני לא מצפה למצוא את הדבר הזה כאן. למרות ש (וזה אולי יפתיע רבים מכם) היו לי שני קשרים דרך האינטרנט,האחד היה חצי שנה והשני שלוש שנים..אבל שניהם ניגמרו בצורה לא נחמדה כול כך... כניראה שזה דינם שמתחילים בצורה וירטואלית..אלו מחשבותיי להפעם....שישי נפלא,למי שיוצא לשתות ולפזז ולמי ששעושה משהו אחר או סתם נהנה מערב שקט בבית.מוש.