לאישה סינית ,באה בימים, היו דליים גדולים תלויים בשני צידי האסל, שהיא נשאה על צווארה. לאחד הדליים היה סדק, בעוד השני היה מושלם ,והגיע תמיד מלא ליעדו. בסוף הדרך הארוכה מן המעיין לבית הדלי הסדוק הגיע מלא חציו.במשך שנתיים תמימות הביאה האישה מדי יום ביומו דלי וחצי מים לביתה. הדלי המושלם היה גאה כמובן בהישגים שלו , אך הדלי ,הסדוק המסכן ,התבייש במומו, והיה אומלל ,כיוון שהצליח לבצע רק מחצית מייעודו.לאחר שנתיים של מה שנראה כשלון מר, הוא פנה לאישה ליד המעיין ואמר לה: "אני מתבייש,שהסדק שבי גורם למים לדלוף לאורך כל הדרך הביתה".האישה הזקנה חייכה ואמרה: "האם שמת לב שיש פרחים בצד שלך של השביל ,ואילו בצד השני אין?? המום שלך מוכר לי  מאז ומתמיד, ולכן טמנתי זרעי פרחים בצד שלך ,ובכל יום שאנו צועדים הביתה אתה משקה אותם.משך שנתיים אני יכולה לקטוף פרחים יפים אלה, כדי לקשט את השולחן ,ולולא היית כמו
שאתה ,לא היה היופי הזה  מעשיר את הבית"

 מוסר השכל: לכל אחד מאיתנו יש "מום" מיוחד ,אך "הסדקים" וה"מומים" שלנו הם שעושים את החיים יחדיו מעניינים ומספקים כל כך.