סיפור מהודו
לפני הרבה הרבה שנים, נהוג היה בהודו הרחוקה, שבהמהלך פסטיבל הדוסרה (חג דתי), היה המלך רוכב ברחובות העיר ומחלק מתנות לעניים.
אחד מקבצני הרחוב, חיכה כל השנה ליום החג הזה שיבוא, והחליט: הפעם, אני מתכוון להדחף קרוב אל המלך, שום דבר לא יעצור בעדי. אני אקבל ממנו מטבעות זהב לרוב, ולא ארעב יותר ללחם אף יום אחד בחיי.
כשהגיע היום הגדול, נקבצו כל תושבי העיר לאורך הרחובות, היכן שאמורה היתה לעבור פמליית המלך.
הקבצן נדחק ונדחף, והצליח להגיע עד המרכבה של המלך.
הוא הרים את קערת התרומות שלו, שהיתה ריקה מלבד חופן גרגרי אורז שהוא קיבל דקות אחדות לפני כן מאשה רחמניה שביקש ממנה אוכל.
'אני, אני, תן לי, לי, המלך, תן לי' קרא כשהוא דוחף את קעריתו פנימה אל תוך המרכבה.
הסתכל עליו המלך ואמר לו: 'קודם תן לי אתה משהו'.
התרגז הקבצן. מה, המלך העשיר והכל יכול הזה צריך ממני משהו, מקבצן דלפון כמוני?
הוא לקח גרגר אורז אחד מתוך קעריתו, ושם אותה בשאט נפש בידו של המלך.
הלה בחן את גרגר האורז, פישפש בכליו, וזרק משהו לתוך קעריתו של הקבצן.
' הא לך' אמר המלך, 'מידה כנגד מידה.'
התרחק משם הקבצן, שמח וטוב לב, וכשהצליח להשתחרר מהדוחק ומהמחנק של אלפי האנשים שצבאו על הכרכרה, הציץ בקערה, והנה מה שמצא שם, היה מטיל זהב קטן, בגודל גרגר אורז.
'טיפש שכמוני'! הכה על חטא, 'מדוע לא נתתי למלך את כל גרגרי האורז שהיו ברשותי?!
מוסר ההשכל הוא: מי שלא יודע לתת - גם לא יוכל לקבל.. 
(ולא רק כסף, הכל