בס"ד
אל יהא הדבר לפלא בעיני האדם, בראותו מחללי שבת בשאט נפש שההצלחה מאירה להם פנים. כעין זה יקשה גם לכל מי שלמד את המשנה: "אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא". והלא רואים אנו בעליל אנשים שאין בהם אפילו מעשה טוב אחד הנמנה שם במשנה, ובכל זאת ביתם מלא כל טוב.
על כל אלה אין לתמוה ולהתפלא, שכן המתבונן היטב יראה שבסופו של דבר כאשר תתמלא סאתם תישלח מארה בנכסיהם ויכלו לגמרי. אך גם אם כילו את ימיהם בטוב ובנעימים, והלכו לעולמם מדושני עונג מרוב כל, אין להסיק עדיין מאומה: ויבואר הדבר על פי משל:
מעשה במלך אחד שהיה לו רע וידיד. גילה לו את כל צפוניו. הן סודות המלוכה והן סודותיו הפרטיים. אהבה יתרה אהב המלך את ידידו זה. בלעדיו לא היה מרים את ידו ורגלו בעיני המדינה.
פעם אחת גילה המלך לתמהונו הגדול כי ידידו הטוב הינו בוגד. בעד בצע כסף מסר סודות-מלוכה חשובים למלך אחר, מבעלי דבבו. ההוכחות היו גלויות וברורות. יותר משכעס המלך על בגד ידידו-היה ליבו מלא צער וכאב. אף על פי כן, גמר בדעתו לפסוק לבוגד דין שהוא למופת ולאות לבני מרי, כדי שיחרת שמו לקללה ולדראון עולם.
מה עשה? ציווה להקים בנין גדול שכל קירותיו יהיו עשויים זכוכית. הבניין יוקם באמצע ככר השוק שבעיר הבירה, ובו יכלאו את הבוגד ושם ימות ברעב ובצמא. קול העביר המלך בכל מלכותו לבני עמו שיבואו ויראו בהיעשות דינו של הבוגד.
דבר המלך נעשה ככל אשר ציווה. קהל עצום היה מתאסף יום-יום בככר השוק לפני בנין הזכוכית כדי לראות בקיצו של האסיר הבוגד. ביום הראשון הייתה רוחו של האסיר טובה עליו. לפני שהוכנס לבית כלאו אכל ארוחה דשנה, אחר כך ישב בכורסה נוחה לעיני קהל הסקרנים שעמד בחוץ, וקרא בספר. ביום השני כבר ניכרו בפניו סימני דאגה ועצבות. הרעב התחיל להציק לו. האנשים בחוץ ראוהו פוסע באי-שקט בין קירות הזכוכית.
ביום השלישי ראו הכל כי פניו של האסיר נפלו מאוד, ידיו רעדו ועיניו היו מביטות בלהט של רעב על המון האנשים אשר ביניהם היו רבים שהחזיקו בידיהם דבר מאכל. ביום הרביעי עזבוהו כחותיו. כבר קשה היה לו לעמוד על רגליו, התהלך בכבדות, בצעדים כושלים ונתמך בקיר לבל יפול. ביום החמישי והשישי לא יכול היה לקום ממקומו. הכל ראוהו שוכב על הרצפה, מתפתל בכאב וייסורים.
ביום השביעי התרחש הדבר הנורא: לעיני כל העומדים בחוץ קרע הבוגד מלבושיו מעליו, תקע שיניו בגופו החשוף ותלש מלוא-פיו בשר מבשרו והתחיל לועס ובולע... אותו יום הגיע ובא לעיר הבירה אדם שהתגורר באחת העיירות המרוחקות שבקצה גבול המדינה. גם אליו הגיעה השמועה על קיצו האיום של הבוגד, הוא מיהר לבוא אל בנין הזכוכית והביט בסקרנות רבה על הנידון למוות.
אך מה גדולה היתה תמיהתו בשעה שראהו אוכל בשר לתיאבון. פנה האיש בשאלה אל העומדים לידו: "הגידו נא לי אחי ורעי, האמנם זהו האיש שנידון למוות בעוון בגידה במלכות?" השיבו לו: "הן, זהו האיש", "אם-כן", הוסיף ושאל, "כיצד קרה הדבר שהוא יושב כאן ואוכל בשר?" השיבו לו הללו בבת צחוק: "אי לך, שוטה שבעולם, כלום אינך אורה שאדם זה את בשר עצמו הוא אוכל?!"
והנמשל: אמנם ישנם דברים רבים בהנהגת העולם הנראים בעינינו משונים ותמוהים. בין השאר תמהים אנו על שלוות הרשעים. אך דומים אנו בתמיהתנו זו לאיש שדימה אכילת בשר עצמו לסעודה דשנה. זאת משום שכאשר הקב"ה מספק לבני ישראל את צורכם הוא משלם להם רק את הפירות של מעשיהם הטובים, בקרן אין הוא נוגע כלל. היא שמורה להם לעולם הבא, לא כן האנשים שסרו מדרך ה' לגמרי. מסולקים הם מהעולם הבא. אם יש להם איזו שהיא זכות בגין מצוה שעשו משלם להם הקב"ה גם את הקרן בעולם הזה, וממילא יהיו אבודים לגמרי בעולם הבא. עד בואם שמה כבר לא תישאר להם שום זכות. על זה נאמר: "ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו", שכר כזה הוא בבחינת עונש-כמי שאוכל בשר עצמו-כי בכך הוא מכלה את הקרן שלו. "הכסיל חובק את ידיו ואוכל את בשרו".
"אל תתגרה ברשע שמא השעה משחקת להם בשעה הזו"
(הסיפור מובא מבעל ה"חפץ חיים" בספרו "שם עולם")
ממני עבדכם הנאמן מלאך בלבן
נכתב על ידי
אהבה אמיתית בלבד, גבר בן 62 מלוד, בתאריך 01/12/2009
(סיפור זה נצפה 4,187 פעמים)
