כאשר פוגשת איזבלה, את "איש הצללים" קר הרוח והמופנם
בכסות "הטייל הביישן" שמי סיציליה הקודרים מנבאים רעות, נוכח הסבל שמייעד לה הגורל...
שמי סיציליה נראו קודרים, ביום שהכרתי את איזבלה.
הצעירה החיננית, הרב-גונית ומלאת החיים.
זה אמור היה, להיות הרמז הראשון שלי.
הגעתי למקום בשליחות המדינה, בכסות "טייל ביישן" והיא, ההפך הגמור ממני.
הייתה זו, הפעם הראשונה שראיתי אותה ובכך "גנבתי לעצמי" את הזכות לאהוב.
היא הייתה יפהפייה מושלמת, כפי שזרה חולפת יכולה להיות.
הבטתי בה, כתינוק המביט אל המרצדת, התלויה מעל למיטתו.
איזבלה נראתה פגיעה כל כך, עד כי רציתי לעטוף את כולה בזרועותיי.
ללטף את שערה, להתחכך בצווארה ולנשק את שפתיה.
שמח הייתי ללכת אחריה עד הקצה, כשלרגע התשוקה גוברת על דיני-הקניין.
כאילו, שום דבר אינו מעניין בעולם כולו.
כאילו היא - העולם כולו...
איזבלה הייתה שנונה, מצחיקה ומלאת חן, עם יצרים בגודל של אלסקה.
באורח נס תמהתי, האם מצאתי את החיבור המושלם ?
היא ואני נהגנו לחשוב, שאנחנו תופעה מיוחדת ונדירה.
כעת יודעים אנחנו, שמקומנו על עקומת-הגרף, יחד עם כולם.
יכולנו לעקוץ האחד את השני על המעידות שלנו, עם זאת אני יודע, שסלחתי לה !
האם גם היא, סלחה לי ?
האהבה היא: "ים סוער והפכפך, בתנועה מתמדת", לעתים שפלה ולעתים גואה.
האם כדאי להמשיך בקשר, גם כשאיני מרגיש כבר את "אותה האהבה" ?
לא פעם שאלתי את עצמי, האם אהבתי יותר את המילים המביעות אהבה,
משאהבתי את האישה, שבהשראתה הבעתי אותן ?
לשם כך, נגזר עליי להיות נחוש, ולהמתין לגרמי השמיים, שיחוללו את קסמם בשנית...