הם נפגשו בתעלת ביוב. זחלו זה אל זו ברטט, בחשש, הם זחלו עד דמעות ואז: בבת אחת חדלו לבכות. פשוט הביטו זה לזה בעיניים המספרות. לא צריך כבר לבכות. כשהיא לידו והוא לצידה, הם כבר כמו משפחה. טובעים ברפש עד צוואר ומותניים, אבל הם שניים. זוג למופת בסטטיסטיקה העולמית. כל הכבוד יגיד כל מי שעליהם יביט. אבל הביוב, חברים, הביוב כה מבליט את שמחת החיים שנגוזה כמעט. עוד שעה נשואים, משפחה, זוג והם בביוב הולכים למות.
לפתע, הגיחה לעברם השמנה: מקל בידה והרבה שנאה. "צבועים שכמותכם" היא לחשה בחוצפה. "מדוע אתה רוצה אותה"? היא צווחה. "אתם נועדתם זה לזו אבל גם אני פה". הם הביטו בה בחשש ומסרו לה מהישנוני ד"ש.
הכל מכירים את הכל בעולמינו החדש, נפתחים בתי בושת, בכל בית, אוטו וחורש, ללא חשש. ללא אתנן וללא תמורה, עוד נשלם ביוקר על זאת המחלה.
.
הם הגיחו לפתע, לא לא לבדם, הם הביאו את כל החבורה עימדם. הכל דומים ודומות, אחים ואחיות. משפחה ביולוגית, חבורה סוטה, עולם חדש: מגפה נוראה. מתעטפים בגומי, שומרים מרחק, מביאים בחשבון רק בעיות של מרחק. הכל מותר, הכל אפשרי, עולם זר מנוכר ואכזרי.
ואז, בלי הודעה מוקדמת, התרוממה לה העירנית, הטביעה בביוב את הישנוני וזוגתו שתמות. כן, יש לה את כל הזכות. היא עירנית עירונית מגעילה וחיונית. היא שמנה מכוערת ואף אודישן לא עוברת. אבל את החיים הטובים זוכרת ואת נפשה עבורם נותנת.
אם שוב מצאתם את עצמכם בזה הסיפור, דעו שגם הוא מצוץ מהאצבע. כן, אצבע סקסית, מיוחדת ולא שמנה אשר כל אישה וגבר מקפיצה לשחקים כי לזה הם מחכים.
שיהיה לכולנו יום נעים ושלא נגיע למי הביבים.
