כשעמדתי בפתח המלון, חשתי מגע רך וענוג בגבי. מי יכול כך להמיס אותי? מי רוצה כל כך בקרבתי? למה זה קורה מאחור? השאלות עלו וצצו במהירות, לא הצלחתי להזכר בריח המיוחד הזה. מאין המגע הזה זכור לי? למי יש בושם כזה? אהה, זה הוא, האחד, היחיד והמיוחד. מוכר השוקולד!
בהיתי בפקידת הקבלה ארוכות פלטתי: "אני רוצה להשאר עוד"! היא רשמה מה שרשמה ואמרה מה שאמרה, את מפתח החדר לו נתנה ונעלמה. רצתי אחריו כמוכת אמוק. הריח, המגע, השוקולד? נכנסנו בחשיכה יחד למיטה. פתחתי את נחירי, כמעט יותר מידי. החדרתי אליהם את ריחו המהמם. זה היה חם, כהה, מתוק...שוקולדי. נרדמנו כל עוד ריחינו בנו.
עם הנץ החמה, אכלנו עוגת שוקולד חמה, שתינו קפה מעולה והוא החדיר לי שוקולדים לפה.זה היה בוקר רגוע ושליו עד שהגיעה שיחת הלב...
"את האמת" הוא אמר והישיר אלי, לראשונה, מבטו הזועף. "אינני מבין את שפתך "."אני יודעת להבחין בין השוקולדים, יש הטעימים לשפה התחתונה ויש הטעימים לשפה העליונה".הוא השיב במבט נוקב ואוהב: "תודה שנתת לי את המפתח לשפה שלך, אמשיך להאכיל אותך" הוא אמר ברכות, בעודו ממשיך למלא פי בשוקולד רטוב.
בהתמלא פי בשוקולדים, עברתי לשפת הידיים. שידרתי כי חפצה נפשי בשקט ובשלווה, לך לך חזרה למקומך, סימנתי לו בצורה חד משמעית. הוא יצא בריצה, כאסיר משוחרר והספיק לאמר: "נפגש כאן מחר".
המחר לא הגיע כי גבר חדש בחיי הופיע. אדם מהמם, ללא שוקולד, ללא מגע יד, אדם וירטואלי, זה מה שכעת בא לי. זה בטוח, זה מיוחד, זה רק איתו, לבד לבד. המדיה מאפשרת חדירה לא כואבת ולא מאכזבת לכל נקב ופינה אצלינו בנשמה.אני מקשקשים, מתרגשים ואפילו בוכים כי כך נולדנו, הלא כן, אחים?קוראי היקרים, אסיים את סיפורי העגום בברכה: שתהיינה לכם שעות יפות, מתוקות, חושניות ומאושרות אך את הטעות שלי לא כדאי לכם לעשות: אל תטעמו שוקולד, זה לא מרפה ממני, זה כבש אותי, זה נכון לי, זה הכי הכי. אבל זה גובה ממני מחיר יקר. חיסכו מעצמכם את הטירחה, השארו בוירטואלי, בבקשה.ואת השוקולד השאירו מחוץ למיטה....
