השריקה הרטיטה את ליבה ההומה מאליו בכל פעם שהוא חש את הים. המרחק בין ים כנרת לים התיכון הלך והתארך ככל שהשריקות הלכו ופחתו. הוא כינרתי והיא חיפאית. יום יום היה שורך לעברה, והיא היתה מטפלת בלבבה.
"אתה קרוב או רחוק? החלט לך, בקשה ולמעשה התחננה". "הבה נבדוק, עם שריקות, את המרחק ביני לביניך" הציע," שירקי פעמיים תמימות והמתיני קלות. אם קבלת חזרה, שריקה בשני קולות, את יכולה כבר למיטה לעלות". כך שרקו, עלו למיטות, ירדו ושוב ניסו, את המרחק קיצרו גם קיצרו. רוצים לדעת כיצד? הם פשוט היו לבד, כל אחד חיכה מעברו השני של הקו לשריקת הפתיחה ולאחר רבע שעה שלח את שריקת הסיום. אינטרנט, זו המצאה גאונית לצימצום מרחקים לכאורה.
.
"כן, כן, בבקשה" היא צעקה ברעד ובערגה. "אתה מוזמן להכנס אלי לנשמה, שהמרחק יתכווץ ואז בשש, יתארך חזרה". הוא עונה מעברו של הקו: "אני מת מרעב, יכולה לשלוח כריך וקפה? אולי גם מאפה?" היא נושמת עמוק, נאנחת קלות ומצפה לבאות.
הוא, הגבוה, המלא, הגינגי והחולה לא ממתין, על הג'יפ פשוט עולה. הוא שועט לעברה, תוך רבע שעה הוא במיטה. "זה נכון וזה טוב אבל זה פחות קרוב". אמרה העלמה ונכנסה מתחת למיטה. מחכה...
הוא הרכיב משקפיו, התכופף ונשכב בקרון השינה ברכבת. היא מתחת למיטה המשיכה לשבת. המרחק מתארך, המרחק מתקצר, כל אחד מהם לפתע מתעורר: לו, צינת הבוקר סידרה זיקפה מדהימה ולה, פס השמש המבצבץ מחלונה, סידר גמירה מושלמת, מענגת ומדהימה. השניים רחוקים אך קרובים אבל תמיד: בודדים!
קוראי היקרים, לאן ממשיכים? הבדידות והניכור שולטים בכיפה: גבעתיים, חיפה, כנרת וים סוף, כל מקום רחוק הוא קרוב ולהיפך. ברם, מה נשאר לי מכולם? ניכור ובדידות, מעט ידידות וירטואלית.
