רוצה להגיד, נעצרת בפתאומיות.
מבקשת לאמר ודוחה זאת למחר.
המילים עומדות לי על קצה הלשון
אלך כרגע לישון.
אשקול מה לאמר, אחשוב הכיצד,
אגיד רק מה שחייבים, הכאבים גדלים.
מתחילה למלמל, נעצרת, שוב מנסה, לא אומרת.
שוכבת וכמו מחלום זועקת,
תנו לדבר, רוצה לספר, למה מהר?
נעתקו המילים מגרוני הניחר
אולי נדחה זאת למחר?
דחיתי האמירה בשנתיים שלוש,
יש לי גם יש לי ממה לחשוש.
כי כשאומרים, לשומעים הפירושים.
כשמוציאים את המילים מבקשרן,
הכל נראה שפל ולא מאורגן.

לכן: הגיע הזמן להגיד בגאון:
לא אומר: אני אוהבת אותך!
כי אאבד את כל ההון!