הם לא איתי, הם הלכו מכאן. הם כבר אפילו לא מתקשרים. המקסימום, הם שולחים מיסרון קטן עם געגוע ונישוק ולעיתים נדירות חיבוק.הם פשוט נעלמו מהאופק ודי. הם יודעים מי אני, מכירים היטב, עד בלי די. יודעים מה היה, מודעים למצב. הם, החבר'ה הטובים, הסקסיים, התרבותיים, הסובלניים, המפרגנים, כותבי המיסרונים כל דקה שנייה, החבר'ה בה' הידיעה.הם הציבו עובדה. נקודה.
לייזר הנבוך וועמרי השתקן, הם הם, עליהם מדובר.לייזר, כולו כהה, חסון, דיבור של צבר. אוהב לאהוב ולשאוג תוך כדי. שאגת תרנגול כשהוא נורא מגורה. צורח, גונח, גומר בצווחה, בשבילו ובשביל כל החברים במדינה. הוא אחר כך נבוך נורא, מבקש סליחה, תמיכה, נשיקה וסיוע כדי לתת גם לי קצת מהטוב הקבוע. מנסה הכל: ללחשש, ללטף, לספר, ל.. כל הזמן ל...אבל לא את . "אני רוצה את" אומרת אני בתחינה, "תן לי אותך ואני כבר מגיבה". הוא לא מסוגל, כך הוא הורגל. לקחת, לצרוח, את ליבי לפתוח אבל לא יכול את עצמו להעניק..לתת מכל הלב, הוא היה האוהב, הנדיב.ממשיך להעניק מיסרונים, דלי תוכן וכוונה, לכל מקרה, שאהיה מוכנה..
גם רינת מכירה את עמרי השתקן. היא היתה מספרת עליו לכולן. "הוא לבן, וורדרד, כזה אפטי, נותן לא נותן, ער וחצי ישן. משתדל לא לבזבז מילים או גניחות. שומר לשנים הבאות. כמו בכסף, כך גם במיטה: דואג, בשליטה, לא מבזבז שנייה או אגורה. נהנה אבל לא מודה. את זוגתו, כלל לא רואה. היא לא מעניינת, היא אובייקט. נקודה". כה סיפרה רינת לכל העצובות, הן אפילו לא חשו מרומות.הן ברור לכולן שכך הם, כולם: הכיבוש הוא מטרתם ואז - הקסם נעלם.
נשבר לבבי, חשבתי שעולמי עלי חרב עד שנפגשתי עם אותו מכושף. מתחשב, קשוב, מפרגן ואהוב. היודע לדעת אותי כאישה.היודע לתת נשיקה, לטיפה וחיבוק, כשנחוץ, לא לפי קצב או מידע קדום. מתאים את עצמו לסיפור שלי, לא רק לשלו.
אהיה איתו ולהם אשלח מיסרונים: "כל דקה נשיקה, כל שעתיים חיבוק, אהבתי ואוהבת אך שומרת על איפוק".
