"הי אהובתי, איך עבר היום"? שמשון לחברתו, מזה שמונה שנים, תמר. היא השפילה מבט, לא ענתה במילים אבל לא היה ספק בקשר לתשובה. היה לה יום נפלא. הבוס שוב הזמין אותה לצימר המרגיע. "זה הבונוס הטוב ביותר שאני יכול להעניק לך, בלי לגרום לקנאת האחרות". הם נהגו לצאת באמצע היום, למספר שעות מתוקות, בהן הכל האמינו כי הם יוצאים ל"ריגול תעשייתי" בחלונות ראווה. רק הוא והיא, המעצבת הראשית והבוס המומחה לעיצוב. הוא אכן עיצב היטב באותן שעות, הוא עיצב את עתידה. היא היתה כחומר ביד היוצר. לבשה מה שקנה לה, אכלה מה שבחר עבורה ואפילו את האיפור, טרחה למרוח, על פי הנחיותיו, מעצב, הלא כן?!
כועס, עצוב ומאוכזב, נכנס גיבורנו לחדר האמבטיה, לבדו. הם היו רגילים להתקלח יחד, לא רק כי "אמבטיה בשניים חסכון במים". הם כה אהבו את השעות היפות באמבט הקצף, העיסוי המרגיע, המסאג' המעורר ואחריו המקלחת בצוננים, חיים משוגעים. היו מלבישים זה לזה את החלוקים ומשתרעים בסלון, חבוקים ומתגפפים, מול המרקע. הוא באמבטיה לבד, והיא מנצלת את הרגע להכנס לדוא"ל, ללחשש עם אהובה האמיתי..
"יצאתי, כעת תורך, יקירתי". הוא צעק לעברה, היא אפילו לא שמעה. כה שקועה היתה בענייניה, שלא שמה ליבה אל קריאתו. הוא קרב אליה, עם נשיקה חמה ואוהבת בעורף...היא זינקה ושאגה: "די, די, הבהלת אותי"! הוא, נעלב, פגוע וכמעט בוכה, אחז בה בעדינות כמתחנן: אל תכעסי, היי איתי, כמו אז, כמו פעם.. היא הצליחה לכבות בזריזותה הידועה את המחשב בטרם ראה.. היא הביטה בו ולחשה: "טוב, אם תורי, אז אני באמבטיה. רוצה בינתיים להכין ארוחה"? מעולם לא אכלו בזו השעה. עדיף להתעלס על קיבה ריקה...
שמשון, אשר חלם על המציצה היומית, על הקירבה הנפלאה שביניהם, תמיד היתה, רץ להכין במטבח את הארוחה. חשב בליבו: "אכין ארוחה קלה, שקיבתה לא תהיה מלאה, אני נורא רוצה אותה במיטבה... תמר, לעומת זאת, פתחה האת ברז המים, אך לא התפשטה אלא אל המחשב שוב הלכה. הוא חשב שהיא מתקלחת, הכין ארוחה לתפארת, בנחת. משבוששה לצאת, נכנס בלאט וגילה שבזמן שהכין סלט, היא הכינה סלט אחר לחלוטין. הסלט שהכינה, היה מורכב ויוצא דופן. היא לא היתה באמבט ורק אז הוא קלט: היא מרמה אותו, כל הזמן כמעט. מה אעשה? אגיד שיודע? אשתוק? בכל מקרה, אחכה רגע. חזר למטבח, הכין עוד מאכל משובח..
הגבירה המוזרה, שלחה לו מהמקלחת נשיקה באוויר, נשיקה מלאת להט, רותחת. הוא החליט להבליג, לא להגיד שיודע. לא חיטט במחשב, ידע שזה יהיה מאוד כואב. ישב מולה, אכל ושתק, ישבה מולו, לא אכלה וקשקשה. סיפרה על יומה הגרוע: "היה קשה, הבוס דורש הכל ומהר, הוא לעולם לא מרוצה, אין בונוסים ואין מחמאות ותמיד תמיד צריך לתת אין סוף שעות נוספות". שיקרה לו בעזות מצח. הוא אוכל והיא מקשקשת, רצה כבר מזמן לקום וללכת. שמח שנשאר כי כעת, יותר קל. היא גרמה למשבר, היא שיקרה, היא קרה, אם ילך, זה לא יהיה כה נורא. לקח מזוודה, ארז חפציו העיקריים, השאיר לה מכתב: "רב הזמן, היה מאוד נעים. כתבי לי מתי לקחת את השאר... אולי כבר מחר? או יותר מאוחר? תודה שאיפשרת לי, תודה רבה, את הרי מזמן לא האהובה...
תמר התעלפה, כשראתה בבוקר את מכתבו. את הפרחים הביא כשבא לקחת את כספתו. היא לא ידעה שהוא והבוס היו מתואמים, הוא ביקש ממנו אותה לבלבל, כדי שיהיה לו תירוץ לעוף ממנה ומהר. הוא התפלא שכה מהר נפלה בפח והבוס - היה לו כאח. היא גם לא תדע, אך דבר אחד היא למדה: כשלא נעים, כשרוצים מישהו אחר, צריך לדבר, לספר ולא לשקר. היא נותרה בודדה, עצובה וגם מגעילה.
