היא ישבה שם בקפה הצמוד לחוף הים, בחוף ימית הקפה הכי עסוק באזור בימי הקיץ החם, השעה הייתה קרוב לחצות בדיוק הזמן שמשכימי קום החלו ללכת הביתה, היא הייתה לבדה בוהה בכחול של הים ונראתה חולמנית משהו, פניה היו ממוקדות אל המים וחשבתי לעצמי, היא כאן בגופה אבל מוחה משוטט במקומות אחרים, מי יודע אם תבין שיש לי עניין בשקט שהיא משדרת לעולם, אזרתי אומץ ונגשתי אליה שאלתי אם אוכל לשבת לידה, היא הניעה ראשה בחיוב הישירה מבט אליי ולא אמרה מילה, כך המשיכה שניות ארוכות שנראו לי כנצח, לא יכולתי להתנתק ממראה פניה המדהימות והעדינות, תווי פנים שמסגירים טוב לב ורכות נשית הביטו הישר לעיניי, לרגעים ליבי פעם בקצב אחר מהרגיל ...לא ידעתי למה לצפות, התיישבתי לי על כיסא החוף הלבן שלצידה ואמרתי "נעים לי מאד הראל", היא המשיכה לבהות בי עוד רגע ואז שאלה "אתה זה שביקשתי?", הבטתי בה ואמרתי "אולי.. תלוי ממי ביקשת ומה ביקשת, שנבדוק את זה?" היא חייכה חיוך רחב וענתה בלחש ספק לי ספק לעצמה "כנראה שזה אתה", השיחה קלחה והנושאים התחלפו מענייני מלחמת צוק איתן ועד נושאים אישיים זוגיות, אהבה, נישואין בעד ונגד, לפתע מצאנו את עצמנו לבד על החוף, עובדת המקום אספה את כל כיסאות הים וכאלו רמזה ..מה קורה חברה תפנו את המקום. שאלתי בנימוס אם היא רוצה ללכת לישון היא ענתה "ממש לא" הצעתי לעשות טיול לאורך הטיילת המקסימה עד קריית ים, היא שמחה והתחלנו ללכת כשאנחנו מפטפטים לנו בכייף, אחרי חצי ק"מ לערך היא סיפרה בדיחה שהצחיקה אותי מאד עמדנו והתפקענו מצחוק פתאום מצאנו את עצמנו מחובקים אחד מול השני הזזתי את ראשי לאחור כדי להביט בפניה היא שוב הישירה מבט אליי ואני נמסתי מול עיניה החודרות לתוך נשמתי, נישקתי אותה בעדינות מרפרף על שפתיה, היא חיזקה בי את אחיזתה והבנתי היא רצתה יותר, התנשקנו בתשוקה לוהטת ובמשך דקות ארוכות חשתי מרחף באוויר, המשכנו לטייל כשאני חובק אותה והיא מתכרבלת בי כמו ילדה המבקשת הגנה מכל פחדי העולם הזה, אך השיחה נעצרה המשכנו ללכת כשאני מנשק אותה קלות על שפתיה מדי פעם, אך הייתה דממה רק רחש הים ברקע, פנסי הטיילת שהבהיקו באור נוגה והירח שליווה אותנו בדרכנו, אני משער שאלה היו דקות של מחשבה אצל שנינו "איך לעזאזל הגענו לכאן שני אנשים זרים, ומה אנחנו בעצם עושים?" בהמשך הדרך היו מדרגות שהובילו לקו החוף חשבתי שזה רעיון טוב להתקרב למים התחלנו ללכת על קו המים משאירים טביעות רגליים על החול הלח במשך שעה ארוכה הלכנו הלוך ושוב לאורך החוף, השתיקה שליוותה אותנו לאורך החוף עזרה לי בצורה מוזרה להיעצר מדיי פעם לחבק אותה לנשק וללטף את גופה היפה, באחת העצירות הללו היא הבחינה במחצלת הפרוסה על החוף קרוב אלינו וביקשה לנוח כמה דקות, הצטופפנו לנו על המחצלת שכבנו על הגב כששנינו מביטים אל השמיים זרועי הכוכבים, חשבתי שאני חייב להפר את השתיקה איכשהו ושאלתי "מאמי את אוהבת מישהו?" היא ענתה "אני עוד לא יודעת" תשובתה לא הותירה ספק בליבי, הסתובבתי אליה התחלתי לחבק לנשק ולגעת בה בצורה שלא הותירה ספק שאני רוצה אותה כאן ועכשיו, היא התמסרה לעונג הזה תחת כיפת השמיים עם כל החול שמסביב, ממרומי גילי (50) כבר לא חשבתי שאהבה ספונטנית מתפרצת לחיי תקרה לי יותר, בליבי חשבתי זה קורה לצעירים להם יש את האומץ הזה כמו שהיה לי כשהייתי צעיר יותר, אז מסתבר שעדיין יש לי את זה, כך עשינו אהבה ובלי להרגיש בשקט בשקט התגנב לו השחר ועלה ואור מתחזק לאט כאילו נותן לנו זמן להתלבש ולהתארגן, בדרך ביציאה מהחוף היא נעצרה חיבקה אותי ולחשה לי באוזן "חלמתי וקיוויתי שתבוא, קשה לי לבד תגיד לי שאתה נשאר" השבתי לה "אני נשאר" המשכתי ללוות אותה עד מקום החניה של הרכב שלה ולפני שנכנסה לרכב שאלתי אותה "מתי נתראה שוב" היא ענתה "מחר באותה שעה באותו מקום" נישקה אותי בלהט נכנסה לרכב ונסעה, הוצאתי את הסלולארי וחייגתי למונית, בזמן שהסדרן שאל אותי מהיכן ולאן אני נוסע הבנתי שלא לקחתי ממנה מספר טלפון ואפילו את שמה אני לא יודע כל הלילה הארוך קראתי לה מאמי, התנחמתי בזה שאראה אותה למחרת היום בחצות, למחרת היום היה יום שגרתי ורגיל שהסתיים בתאונה דרכים קשה שחבר יקר היה מעורב בה בשעות הערב המוקדמות, אשתו שוחחה איתי בטלפון סיפרה את מה שקרה ואני טסתי לבית החולים להיות שם לידו, בבית החולים הייתה אווירה קשה החבר הוכנס לניתוח דחוף בשעה 23:00 ואני הייתי מוטרד איך אני מודיע ל"מאמי" שאני בבית חולים, לא מצאתי דרך. אקצר ואומר שאת הלילה העברתי בבית חולים בהמתנה לתוצאות הניתוח, למחרת הלכתי לחוף ימית לפגוש את האישה האלמונית שכבשה את ליבי, הגעתי שעה לפני הזמן שקבענו, חשבתי לי שאם היא תקדים שאני לא יפספס אותה, דפיקות הלב התגברו ככל שהשעה התקרבה, אך רק אכזבה חיכתה לי בשעות הארוכות שהמתנתי שם, וכך במשך שבוע שלם באתי כל ערב בשעה שבה פגשתי אותה לראשונה אך היא לא הייתה שם, אחרי שבוע שהמלצרית ההיא מהכיסאות הגישה לי קפה ערב ערב הרגשתי מספיק קרוב ושאלתי את המלצרית אם היא זוכרת את האישה שהייתה איתי באותו לילה והמלצרית ענתה לי אם אני מתכוון לאישה היפה בשנות הארבעים האילמת שאלתי למה היא חושבת שהיא אילמת היא ענתה "כי היא מגיעה אחת לשבוע יושבת באותו כיסא ומזמינה מהתפריט כשהיא מצביעה על המוצר שרצתה כולם יודעים שהיא אילמת מעולם לא השמיעה קול" גיחכתי לעצמי ואז היא המשיכה "אבל אתה יודע היא מגיעה כל יום שני ורק בשבוע שעבר היא באה גם ביום שלישי וזה נראה לי מוזר" אפילו ציינה שדיברה על זה עם חברתה מלצרית שעובדת שם יחד אתה. מיותר לציין ששוב כבר לא ראיתי אותה מאז אולי הגורל שמתעתע בי...או בה...או בשנינו, היא הותירה בי חור ענק.....ולי אין אפילו שם להתגעגע אליו...כבר חלפו שלושה שבועות מי יפתור לי את חידתך "מאמי" שלי...נשבע לך שכל כך רציתי להשאר
