אני חושב שאני חוזר
לימים שאהבתי אותך, לילדותי
לגן הילדים
משחקים יחדיו במחבואים
עכשיו אין משחקים
נותרה רק מציאות
לחיות, להתבגר,
להזדקן, למות
להיות כמו בובה
תלויה על חוט
להיות כמו זיכרון
בלב חרוט.
אני זוכר את הזמנים
שלא פחדתי לטפס על עצים
ואיך יחדיו רצנו
יד ביד על החוף יחפים.
ובכל יום גשום
אני יושב, בוכה,
חיי אינם חיים
לצאת אני רוצה
לא כמו עלה שנעלם בלי שוב
לא עוד זיכרון עצוב, כאוב.
ועוד יבוא היום
ואהיה חופשי
כבר לא זיכרון
אלא ממשי
לא עוד נצור עמוק בתוך ליבך
עיצריני אם תוכלי אני הולך
נכתב על ידי
טיפטיפון, גבר בן 46 מגדרה, בתאריך 06/12/2020
(סיפור זה נצפה 1,211 פעמים)
