ראש השנה בפתח ואני בדרכי לקצוץ ולהתיר את מחלפות ראשי. שתי מספרות ביפו בחלק המעורב, יהודים וערבים, בשדרות ירושלים קרוב לפינת יהודה הימית.
בעוד שלושה ימים יסתיים הרמדאן, יחד עם ראש-השנה היהודי.
הספר היהודי עסוק עד מעל הראש, גם שלו, גם של לקוחותיו מהמין הנשי.
אני נכנס לספר הערבי שטיפול בראשן של נשים "לא בראש שלו".
הטלוויזיה בפינה מכוונת לערוץ MBC ובו תמונת מסגד אל-אקצה עטוף פסוקים בכתב ערבי מסולסל.
הספר לא מגולח, ידיו שריריות, גבוה וחסון.
"שב !" הוא מצווה עליי בטון שקט וסמכותי ומצביע על הכיסא הרחוק ממני.
הוא קושר בעדינות אין קץ את סינר הניילון לצווארי - מקדיש לעניין שתי דקות לא קצרות.
מסתובב אל פינת אביזרי החיתוך והקיצוץ וחוזר עם תער בידו.
"וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת יָדוֹ וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת לִשְׁחֹט אֶת בְּנוֹ"
באתי רק להסתפר ולא לסייע לאיש להוכיח את עוצמת אמונתו. לא עכשיו, לפחות.
אני מרגיש לחץ קל בצד ימין של ראשי. אוטומטית אני מתנגד.
אבל לאט ואח"כ מהר אני קולט שקיבלתי מסר קטן ועדין, מסר שמשמעותו שעלי להטות ראשי שמאלה על מנת לאפשר לתער את הזוית הנכונה.
וכך עוד נגיעה, עוד הטייה, קדימה,ימינה.
מעולם לא נגע בי כך איש, גם לא אישה.
לא חושני, לא מבקש, לא נותן, לא חושק - מגע אנושי, פשוט.
מכוון בעדינות, מתקשר כיוון, מתחשב, מקשיב
לאחר שתיקה ממושכת המתחילה להעיק הוא שואל: "אתה גר ביפו ?"
"לא, הבן שלי גר כאן" אני עונה.
"היה לכם פה פעם ספר מירדן ?!" אני שואל/אומר.
"כן", הוא מצביע על צעיר קרח וחסון אף הוא היושב על הכיסא וצופה בסילסולי הקוראן הנשפכים מערוץ הטלויזיה המרוקאית.
"גם אני מירדן" הוא נפתח לשיחה. "התחתנתי עם אשה מאום אל פאחם ומאז אני כאן. אבל עוד ארבע שנים אני חוזר לירדן" הוא פורס בפני את נתיב מסעותיו.
"למה ? רע לך פה ?" אני שואל.
"מרגיש פה מלחמה ומתח כל הזמן. עד מתי זה יימשך ?" הוא שואל את השאלה שכולנו שואלים.
"זה ימשיך תמיד" אני אומר ויוצא בהרגשת הקלה.
וזה אחד ההבדלים בין האופטימיות לפסימיות: האופטימיות מנצחת אבל הפסימיות מרגיעה.
כתב גלעד קינן
