היא אחזה בפניו בשתי ידיה, הסתכלה בו לרגע וכמו אחוזת אמוק נשקה את פניו, על פיו , על עיניו, ובכל פינה שהייתה פנויה מאצבעותיה. שוב דחפה את פניו לאחור, הביטה אל תוך עיניו, וכאילו ראתה את כל חמש השנים בהן ערגה אליו מידי ערב, את כל אותן הגעגועים ואת כל אותם הדמיונות, בהן ציירה היא את הרגע הזה. ואז שוב משכה את פניו אליה, ושוב נשקה את פניו באותה התקפת טירוף. עיניה לא הביעו שום שמחה. שפתיה לא גילו את שיניה, ושום חיוך לא ניכר על פניה, רק כאב. את כל כאבי הימים בהם היו מביטים זה אל זו מבעד אותו מסך, ניתן היה לראות כעת בפניה. את הציפיות לפגשו יום אחד לבד ברחוב, ולומר לו את שחשקה נפשה. את כל ההחמצות, את כולם הראתה כעת ברגע אחד בו אחזה את פניו. וכאילו לבלי לתת לו אפשרות לברוח. אחזתהו, כאותו אדם שנטרפה ספינתו, והים סוער וגועש ומבקש להטביעו, והוא נאחז בשבר עץ אחד שמחזיק את פניו מעל המים.שוב דחפה את פניו וידיה מברישות את שערו, ופיה ממלמל מילים כמו ללא משמעות, כמו ללא קשר בין אישה לאחותה, מילה רדפה מילה, מילים ושברי מילים, הברות קטועות. היא פשוט נתנה דרור לנפשה, שטף דיבורה היה כה מהיר, שרק היא אולי ידעה פישרו. ואולם אלו המילים היו מיותרות אם לתאר את אהבתה אליו באו. די היה במבט אחד בפניה, עיניה הכואבות אמרו הכל.
