הימים חולפים מהר שחיים אותם לאט. בצעדים כבדים ורגליים יחפות הוא עשה את דרכו למקרר. כוס מיץ וסיגריה ראשונה שתסדר לו את הראש ללא ספק. העיתון של יום שני נראה בדיוק כמו של ראשון, עם אותם הגיבורים ואותם העלילות. הוא התלבש ברישול אופייני ויצא אל הרחוב. סיגריה שניה תסדר לא ללא ספק את הראש. בדרך ראה רחובות ריקים שלפני חזרת האנשים מהעבודה. הגיע אל תחנת האוטובוס וחיכה בסבלנות לקו שיביא אותו אל בית הקברות. בית הקברות היה ריק למדי כרגיל, פרט להמוני האנשים שכבר אינם נספרים. הוא חלף על פני המצבות השונות והעציצים השונים. הרבה ביגוניות. בראשו תהה איך צמח עם כזו יכולת השרדות מדהימה מיפה את משכנם של אלה שלא שרדו. עוד קצת והוא שם. בפינת בית הקברות יש חלקה שונה מכל האחרות. היא מרוחקת מעט ואין בה מצבות מיוחדות. רק שם, גיל ומקום הנפילה. רב"ט, סמל, תא"ל, כולם קבורים אחד לצד השני. שקט נצחי עוטף את הגיבורים, ואת אלה שנעטפו בגבורה בעל כורחם או כבדרך אגב. השלישית בשורה השמאלית והוא עומד מול השיש השתקני ועליו חקוק שם שלא ידהה. השם חקוק גם בתוך ראשו. השם איננו העיקר. שלוש נפשות ניתנו בידי מפקד טנק בצה"ל, לא כולל שלו שהיא אחרית דאגותיו בכל זמן נתון. לא כולל של אויביו שהן לא נספרות, לפחות לא בצד הזה של הגדר. שלוש נשמות ניתנו בידיו, ושלו, ושל אויביו ומפלצת פלדה אימתנית. ובנוסף על אלה קלישאות איומות של געוש מנועים ורעום תותחים, ורעות דמים...את נשמות אויביו השמיד. זה לא ירדוף אותו, הוא לא אשם. המפלצת חזרה הביתה בשלום ותצא שנית ללא ספק לנקום את נקמת צוותה החרוך והחבול. רק התותחן שלו, לא פחות ילד ממנו, לא שב ולא ישוב.התותחן שלו, שחייך כמו שד שנשמעו הפקודות בקשר, שצחקק שהנ"ט הראשון פגע ליד הטנק. הוא ישאר ילד לתמיד. המט"ק כבר לא יהיה ילד לעולם.