אחרי שכולם הולכים
אני נשארת לבד עם השירים
חלקם שירים שלי
וחלקם של אחרים שירים שכתבו אחרים אני אוהבת יותר
אני נשארת בשקט
המחנק בגרון משתחרר אט אט
ואני עדיין מרוגשת
מהשיר של מהממת ואני נשארת לבד..
לפעמים שכולם כבר הלכו
יוצאות לי המילים- ולכתוב שיר זה כל כך נעים
אני יושבת לי בחדר-הקירות מתגבהים
והצבע הלבן נעשה עז יותר והכובע הכחול של בני ממש נראה לי כבאר...
אני לא רוצה שכולם ילכו
ואתה...כן אתה( קורצת)אתה לא יודע מה איתך
רק תחשוב על שני דברים או יותר
ולא תתן לי כאן לשבת- ולהרהר
כי לא יוכל לו האדם לנבכי ליבו
כתביו ומעשיו מוליכים אותו
אל הלא נודע צועדת אנוכי
מחפשת את הקצה= שינחה אותי
ואני אינני רוצה להבהיל את האיש באותות של אהבה
משהו פה קורה- הכל משתבש מבולבל בראש
ואתמול בלילה הייתי בובה ממכנת..
פניתי שמאלה וימינה לכל המעברים
ופניי משקפות את ליל הנדודים
לא אפול ארצה- לא אשבר לרסיסים
פשוט אשב לי כאן בהמתיני לניסים...
מוקדש לך... כן לך סימבה
(סיפור זה נצפה 1,837 פעמים)
