אנחנו...בהמשך לסיפורו של אלון החביב.
כן אנחנו באמת כואבים כל אימת שמשהו מזעזע קורה..כולנו אכן כואבים. לא מסוגלים להבין למה זה קורה... נכון המון נשים מוכות שנים...חלקן נרצחות בדם קר...לעיתים לעיני הילדים שחייהם נדפקים ואין להם מזור...
אנחנו נחרדים...הכותרות והתמונות בעיתונים...מהדורות החדשות...וזה בילתי נתפס. איך יתכן שאמא ההיא מירושלים החרדית עשתה ונתנה שיתעללו בילדיה....האם שלפני שנתיים הטביעה באמבטיה את ילדיה...ורוז שתמונתה לא משה מעיני...והילד שהוטבע בבת ים....אנחנו שנחרדים כל הזמן..כואבים ורוגזים אנחנו כן אנחנו עם הזמן שוכחים...הכל מתכההה ונשכח,ועולה שוב שעוד אסון קורה...אנחנו החברה הנורמטיבית אנחנו שכואבים,אנחנו חייבים להתריע ומיד,על כל חשד...הגננות עוברות הדרכה ומיד מרגישות שיש בעיה עם הילד בבית...אתה ואת שקוראים שורות אלה...מספיק לראות עיניים כבויות של ילד ולדעת שיש בעייה.מניסיון שלי בעבודה..ואני לא באה להגן כאן על אף אחד...יש המון תלונות על חשדות שמיד נבדקות בלשכת הרווחה.ואני מכירה מקרוב המום סיפורים שנגמרו "בהפי אנד" ילדים פשוט הורחקו מביתהם ועברו לאימוץ או אומנה...בידנו הכח לעזור..אפשר גם בפון ולא צריך לדאוג מחשיפה...אנחנו שלא רוצים להיות חרדים ושוב ושוב יכולים להציל נשמות קטנות שלא בחרו לבא לעולם,בידנו אפשרות להציל...אז באמת עם כל הכאב אנחנו חייבים להיות עירנים לסביבה....ואלון יפה אמרת ידידי..כל זה נכתב בתגובה למילותיך.
לחיים טובים עבור ילדנו ודור ההמשך שלנו....סימבה
(סיפור זה נצפה 2,055 פעמים)
