תלוליות עפר
נערמות מדי יום.
השמש רוותה יגונם
של ברואי עולם.
צבעי הקשת הקדירו
את לילותיהם.
חצאי מילים,
חצאי צלילים,
חצאי קולות.
לא צריך כבר לשאול כאן שאלות.
לא צריך להשיב על תהיות.
העבר ידך אלוה,
על ראשי חצאי אדם.
בלב של איש מריע,
אושר לא מובן.
אני כאן, נותרתי
אחת שליבה עליה צר.
נכתב על ידי
גלתיאה, אישה בת 63 מאילון, בתאריך 14/05/2012
(סיפור זה נצפה 1,927 פעמים)
