נפגשים הכרויות בחינם
 • חדש ! לוח מודעות לשותפים לטיולים בארץ ובחו"ל לפרטים לחצו כאן • הוצאנו גרסאות חדשות של האפליקציה לאנדרואיד 1.3 וגרסה 4.0.9 לאייפון
בוקר טוב !
27 אפר | 08:00
אורח [ התחבר/י ]
304 מחוברים
0 בחדר השיחה 
198 גברים, 106 נשים
לכתיבת סיפור חדש
ראשי
שתף ב- FB
+1 Google
קוביית מידע
זכויות יוצרים
  • כל תוכן שיועלה על ידי הגולשים לאתר ההכרויות נפגשים הינו באחריות הגולש שהעלה אותו. למען הסר ספק, יש לכבד את כל הדינים החלים על זכויות יוצרים, לרבות ובפרט (אך לא רק) חוק זכויות היוצרים 1911 ולא לעשות שימוש בחומרים של יוצרים אחרים מבלי הסכמתם המפורשת.
  • מצאתם סיפור שאיננו מקורי, הוא מועתק, משוכפל ו/או שחלים עליו זכויות יוצרים ? אנא צרו איתנו קשר ונטפל בכך באופן מיידי !
ד"ר מוות
היו לי חיים יפים.נולדתי לחיק משפחה אוהבת ועשירה....אשר על כן,אני חייב להתוודות,לא חסר לי דבר,באמת.אם חשקתי באי איזה צעצוע יקר שראיתי בחלון הראווה של חנות הצעצועים הגדולה שבעיר,לא הייתי צריך לדרוש יותר מדי,בטח שלא להרעיש עולמות בבכי וזעקות.
הוריי מעולם לא התעלמו מבקשותיי כדרכם של הורים רבים אשר אינם מחשיבים את עולמם של ילדיהם הקטנים יתר על המידה.ואם קרה וחזרתי הביתה עם לב פצוע,ודמעות בעיניי,תמיד היתה שם יד מחבקת ומרגיעה.
 
בבית הספר גיליתי כישרון רב וצימאון גדול לדעת,וכבר אז צפו לי המבוגרים סביבי עתיד יפה ומצליח.בגיל חמש עשרה גמלה בי ההחלטה להיות עורך דין לכשאגדל,וזאת הרבה בזכות סדרת טלויזיה מצליחה ,שריתקה אותי אל המסך בשם "הפרקליטים".התחלתי להתעניין בספרים העוסקים בעולם המשפט ולדמיין בעיניי רוחי את עצמי בבית המשפט מגן בלהט על נאשמים דימיוניים.
אולם בית המשפט הפך בדימיוני לבמה גדולה של פאתוס ואמוציות,שאני הכוכב הראשי שולט בה ביד רמה.וכך ,כדרכם של הילדים הבוגרים יותר בנפשם,התחלתי לתכנן את חיי בגיל צעיר.ידעתי מה אני רוצה מעצמי ומן העולם,וכיוונתי את עצמי מדי יום,אל עבר מטרותיי בנחישות והתמדה.לכשסיימתי את שירותי הצבאי לא נטלתי לעצמי אפילו רגע אחד של חופש,והתחלתי את לימודי המשפטים באוניברסיטה.גם שם הצטיינתי,ועד מהרה הפכתי לחביבם של המרצים .
 
בגיל עשרים ושלוש נישאתי לרעיה,סטודנטית מצליחה למשפטים אף היא.התחתנו תוך כדי הלימודים ולא הסכמנו לדחות את החתונה עד לסיומם.היינו מאוהבים עד הראש האחד בשניה,ו....כל אחד בעצמו...ומיהרנו לבקש את הכרתו של העולם באהבתנו.קנינו לנו דירה מרווחת בעיר בסיוען הכספי של משפחותינו האמידות ובילינו את זמננו במעשי אהבים סוערים ובשינון ספרי חוקים
 
עם סיום הלימודים בהצטיינות התחלנו שנינו לעבוד במשרדי עורכי דין מהמצליחים בארץ.
מדוע פתחתי בתיאור חיי המוקדמים ,אינני יודע,אולי התרפקות נוסטלגית,אולי ניסיתי לשכנע אותך הקורא היקר כי באמת שהיו לי חיים יפים וטובים.לא חסרתי דבר מיום בואי לעולם,ולא פגעה בי מעולם ידו הרעה של השטן.
אז הבה ואגש לעניין שבעבורו נדרשתי לסיפור זה.
 
בשנתי השניה במשרד עוה"ד חי את שלו,כבר זכיתי להכרה בכישרונותיי מצד הבכירים במשרד,בכל זאת מה רבה היתה  הפתעתי,כאשר פנה אליי מר שלו והציע לי את הטיפול בתיק קשה ומאתגר ,אשר עניינו התפרסם באותו הזמן בישראל.היה זה סיפורו של ד"ר שמחה רצון,אשר חקירת משטרה מפרכת גילתה כי המית לפחות שמונה עשר חולים סופניים במחלקה האונקולוגית של תל השומר בה עבד.
נדהמתי כאשר ניגש אליי מר שלו וביקש ממני לטפל בתיק הקשה.הוא אמר כי הוכחתי את עצמי כעורך דין מוכשר במהלך השנה האחרונה,וכי הוא ושאר עורכי הדין הבכירים סומכים עליי בעיניים עצומות בנוגע לתיק הנ"ל,ורוצים להעניק לי את ההזדמנות הראשונה להתנסות בתיק "כבד",מעין "טבילת אש" בדרך להפוך לשותף מלא במשרד.
הקו שהונחיתי לנקוט בו היתה הטענה ל"המתת חסד",תופעה בעלת תקדימים במקומות אחרים בעולם.היה עליי לשכנע את בית המשפט כי מרשי פעל בחמלה ורחמים ולא באכזריות ,כאשר ביקש להפסיק את סיבלם של מטופליו.בקו הגנה זה נקטו עוכי הדין שטיפלו בתיקים דומים בעבר בישראל ובעולם.
 
ביושבי פעם אחת מהרהר בסוגיה המוסרית הקשה הזו,נזכרתי בספרו הידוע של ד"ר פרנקל "האדם מחפש משמעות",בו טען הרופא היהודי  ששרד את מחנה אוושביץ,כי גם האדם הסובל יכול להינות ממשמעות לחייו.
אני, שלא סבלתי סבל משמעותי מעולם,התקשיתי להבין את דבריו של הפסיכיאטר היהודי. נזכרתי גם בתמונת סבתי המנוחה,אשר אמרה לי זמן לא רב לפני מותה:"עדיפות מאה שנות סבל מדקה אחת בקבר".סבתי,תקווה,היתה אישה חכמה.
 
כדי להתחיל ולרדת לעומקם של דברים,התחלתי לבקר תדירות במחלקה האונקולוגית של תל השומר,אותה ניהל מרשי.כדי לעקוב אחרי הלכי הרוח בין החולים,הצוות הרפואי,וקרוביהם של החולים הגוססים.לא זכורים לי הרבה מראות של חסד בכל אותן הפעמים,אך היו גם מקרים יוצאי דופן ומרגשים.כמו אותה אישה צעירה,לא הרבה מבוגרת ממני,אשר סבלה ממחלת סרטן הדם,וגססה את ימיה האחרונים כשהיא מוזנת כל הזמן במורפיום,כדי להקל על כאביה הנוראים.עד יום מותה מספר ימים מאוחר יותר היתה מוקפת באהבה,רוך,וחמלה,מצד יקיריה.האלו,בעיקר בעלה ובני משפחתה,חיבקו וליטפו אותה למן הרגע שפקחה את עיניה עד ששקע יום יסוריה.המראות היו מעורבים בדמעות רבות ובצחוקים רבים,ולא פעם קרה שלא עצרתי בעד רגשנותי ומן הצד התחלתי מתייפח בבכי חרישי.
 
עם התחלת עבודתי כעורך דין,החלטתי החלטה חשובה ומכרעת,שלעולם לא אגן על אדם שאיני מאמין בחפותו,והמקרה שהופקד בידיי קרע את נשמתי.אני ,שחיי היו קלים ומענגים ,נטיתי בתחילה להזדהות עם מרשי.תמונת עולמי היתה צבועה בשחור ולבן,פשטנית,ולא בוגרת.בקלות נסחפתי להרגשה השייכת לרבים וטובים,כי אם אי אפשר לרפא סבל,עדיף לסיים את החיים אותם פקד.חיי סבל , כך חשבתי,ובודאי אלו חשוכי התקווה,לא רק שאינם "שווים",אלא אף אינם ראויים,וכדאי ומותר לסיימם.מחשבותיי הובילו אותי גם  לספרו של אלבר קאמי "האבסורד שבהתאבדות" וזכרתי איך כתב פעם קאמי:"ישנה סוגיה פילוסופית אחת בלבד והיא ההתאבדות".
כך טען קאמי האומלל ,שמן הסתם נסחף בשנותיו האחרונות,לבד בחדרו,אל תוך מערבולת מייסרת של מחשבות על החיים ומשמעותם,וסופו שנהרג בתאונת דרכים,אולי גואלת.
 
וכך מצאתי את עצמי,איש צעיר ונהנתן,נגרר אל תוך מערבולת מחשבות מייסרת משלי אודות משמעות החיים.הססנותי בנוגע לסוגיה הקשה,התגלתה חיש מהר ע"י השופט ופרקליטי התביעה עם תחילת הדיונים בבית המשפט,ונתפסה על ידם כנקודת תורפה,שאיפשרה להם לנקוט קו תקיף מאוד.הבוס שלי ,עוה"ד שלו,שם ליבו מהר מאוד לעניין זה.הוא הזמין אותי לשיחה בארבע עיניים במשרדנו,שם גוללתי לפניו את מכבש היסורים בו אני נתון,מכיוון שאיני מאמין יותר בחפותו של מרשי.אמרתי לו כי המוות ,לדעתי,הוא הגרוע מכל,אך נסתר ועלום,לכן הוא מקור לקונפליקט אבסורדי עבור רוב האנשים.
 
עוה"ד המנוסה,שאל אותי ,במבט נוקב,כעבור שיחה של שעתיים בקירוב,אם אני מסוגל להמשיך ולטפל בתיק,חרף לבטיי הקשים.מר שלו אמר לי את שכל עורך דין אמור להבין,שכפרקליטיו של הנאשם אנו מחוייבים להגיש לו את השירות הטוב שבאפשר,ולו בשל תשלומי העתק הנגבים ממנו בעבור כך.
בידיים רפות ולב מכווץ,עניתי כי אין באפשרותי לעשות זאת,וכי אני מבקש כי יימצא לי מחליף.מר שלו קיבל את בקשתי בלי אומר ודברים,אך ארשת פניו העידה על אכזבה גדולה.
המקרה גרם מפח נפש גם לי,וביטחוני העצמי התערער לא מעט.לראשונה בחיי נתקלתי במכשול.משפטו של "ד"ר מוות" נמשך כחצי שנה שבסופה נידון בכל חומרת הדין למאסר עולם.
עדיין זכורה לי פיסקה מהכרעת הדין:"אם לא היינו מטילים היום על ד"ר רצון את העונש הכבד מכל,היינו מטשטשים את גבולות המותר והאסור,ומעניקים לגיטימציה בעתיד לבוא למקרים דומים ואחרים".
 
מספר חודשים מאוחר יותר,בעת נסיעה שגרתית בעיר,הרהרתי שוב במקרה.הבנתי סוף סוף,את המשחק הכפול שמשחקים עורכי הדין בבתי המשפט,והתחלתי להסס בנוגע ליכולתי ליטול חלק במשחק זה,שלפתע נראה לי צבוע,שקרי,ורחוק מצדק.אני נזכר איך פתאום סרו מחשבותיי מן הערוץ המתסכל הזה,ופנו לנוחם ורכות,כשהתחלתי מהרהר ברעיה אהובתי,נזכרתי ברוך בו היא עוטפת אותי מדי יום,בליבה המתוק,ויופיה המשגע.היא,אהובתי,הינה המשמעות הגדולה ביותר של חיי.ההרהורים הנעימים הכניסו אותי למצב חצי הזוי,וחדלתי להתרכז בכביש,אלא בתמונות דמיוני.
 
אני זוכר פתאום חריקת בלמים מחרישת אוזניים של המשאית הכבדה שנסעה לפניי.אני זוכר את לחיצת הבלם הנואשת שלי ואת מראה גוש הברזל מתקרב במהירות,לרגע הבהב בי הרעיון שאיני חגור.וזהו,נהרגתי.
 
אם תגיע פעם לחלקה י'בבית העלמין שבעירי תוכל לקרוא על אחת המצבות שבשורה השביעית את שחרתה במו ידיה אישתי ,אהובתי האומללה.היא העתיקה לשם פיתקה שלי שמצאה ביומני עליה שירבטתי ברגע של זחיחות הדעת חודשים מספר לפני מותי:
 
"החיפוש היום יומי אחרי משמעות הוא הדבר הכי משמעותי שתוכלו לעשות,ושלא יעבדו עליכם,למות זה חרא.
 
נ.ב  אם אתם רוצים לעבוד תעבדו,אבל אל תהרגו את עצמכם,אידיוטים".
נכתב על ידי שלומי, גבר בן 51 מצפת, בתאריך 18/12/2009
(סיפור זה נצפה 3,614 פעמים)
לסיפור זה נכתבו 1 תגובות     [ להוספת תגובה ]
25/01/2010
סיפורים נוספים של שלומי
05/06/2011
23/05/2011
06/05/2010
02/05/2010
12/03/2010
24/01/2010
18/12/2009
01/12/2009
12/11/2009
22/09/2009
06/08/2009
20/06/2009
17/06/2009
16/06/2009
15/06/2009
07/02/2009
09/01/2009
26/12/2008
18/12/2008
07/12/2008
24/11/2008
17/11/2008
16/11/2008
30/10/2008
28/10/2008
26/10/2008
20/10/2008
18/10/2008
18/10/2008
12/10/2008
10/10/2008
01/10/2008
25/09/2008
23/09/2008
16/09/2008
12/09/2008
11/09/2008
11/09/2008
05/09/2008
05/09/2008