ביתנו הוא, לעיתים, אכסניה ללילה לאורח נוטה ללון.
לרוב בודדים, לעתים זוגות או משפחות.
בעיקר כאלו הבאים מהצפון הרחוק.
בעיתות שלום וגם בעיתות מלחמה וקטיושה.
נחומי הוא אחד מהם.
חסון, חייכן, ידי זהב ולחיים סמוקות.
נחומי מתגורר ממש בחיק הטבע והיצורים הכי סקסיים שהוא רואה מלוא העין הן פרות לועסות בסבלנות במרעה הטבעי.
באחד הימים, בתקופה בה בנות ישראל חושפות טפחיים,
נחומי מגיע אל העיר הגדולה ופוקח עיניים.
ולחייו הופכות להיות אדומות ממש ומבריקות בחשק בלתי ניתן להסתרה.
"אני מוכרח בחורה" הוא צועק בכניסתו.
"אני מוכרח בחורה" הוא צועק מהמרפסת החוצה.
"נמאס לי להיות לבד", הוא עובר לטון פחות טעון.
עברה שנה.
נחומי מגיע אלינו עם זוגתו מזה מספר חודשים.
"מדוע אתה ישן עם מנורת לילה דלוקה ?" הוא שואל אותי.
"כדי להרגיש פחות בודד", אני עונה בשיא הכנות.
נחומי מחייך את חיוכו הגדול ונכנס לחדר עם המיטה הכפולה.
קולות הדיבור החרישי של נחומי וזוגתו נמשכים ונמשכים
ומנחומי אני ציפיתי לקולות אחרים לגמרי בהינתן שעת הלילה המאוחרת והמיטה המפנקת.
לעיתים אני מבחין בנימה של חוסר סבלנות בקולו.
לאחר שעה ארוכה יוצא נחומי ורואה אותי עדיין ער.
"אתה רואה, לפעמים כייף להיות לבד" הוא אומר בקנאה קטנה לבדידותי הזמנית....
כתב גלעד קינן