אהוב יקר שלי,
יכולים להיות שני הסברים הגיוניים לרגש הבלתי נשלט שמתעורר בי מאז שזכיתי להכיר אותך: הראשון- יש בנינו קשר עז שקשור לגלגול קודם. היינו אז זוג מאוהבים שחפצים בכל נפשם להיות זה בקרבתו של זה. השני- התשוקה העזה כל כך שלי להיות נאהבת, נחשקת, אשת איש אמיתי, שגורמת לי להתלהב בלי הפסק מהפרח היפה שמצאתי בשביל שחיפשתי. פרח שמכונה בשימך.
אולי אני שיפוטית, ביקורתית, מה שבטוח אני מדברת, כותבת , משתפת, את מה שליבי מצווה עלי. למדתי, במרוצת השנים, להקשיב לפעימות שלו, למדתי שהן מדייקות, אמיתיות ומהוות את מורה הדרך האיכותי ביותר שאני יכולה להצמיד לעצמי. הלב שלי מדריך אותי בשני דברים: הראשון, אינך יכול לשדר עבורי את מסרוני האהבה שאני כמהה להם כל כך משתי סיבות עיקריות: אחת, אתה מת מפחד שגורם לך להיות משותק, מהוסס, לא בטוח. פחד שיכול לנבוע מכך שאני נשואה ופחד מתוך חוסר האונים להתאהב באישה נשואה. בכל מקרה, אבן הייסוד היא להיות בפחד מול האישה הנשואה. הדבר הבא שמספר לי ליבי שהאקסית עדין משפיעה עליך. אמנם לכאורה זה תם, זה נגמר, אבל עצם העובדה שאתה זוכר, מדבר, מתעד, משתף, בתחושות שעדין נושמות בקרבך גורם לך לפחד לפסוע לאישה הבאה. איני היא. אני בטוחה שלה היו את המעלות, היתרונות, התשבחות לצד החסרונות שלה בדיוק כמו שלי יש. אני האישה שזועקת בלב שקט כל כך תאהבו אותי, תרצו אותי, תקשיבו לי, תתייחסו אליי, תנו לי את מה ששורשי החיים לא יכלו לתת לי- תנו לי לחוש גדולה מהחיים.
לפני כ- 5 שנים הייתה לי אהבה ענקית כשלך. 7 שנים ניהלתי רומן שלקח אותי למקומות הגבוהים, הנשגבים, העצמתים ביותר בחיי. יותר מכל מקום בעולם, יותר מכל חוויה אחרת, נהניתי לחוש נאהבת. אהבה- אם כל הרגשות. כאשר היא קיימת בתוכנו אנו יכולים לתפקד כמו בטרייה שיכולה להפעיל כל מכשיר וכשהיא איננה אנו חיים כמו מתים. כאשר יש אותה אנו פשוט אסירי תודה. אנו מרגישים שגם אם בסוף נמות לא אבדה דרכנו כי זכינו למצוא את היהלום הנשגב ביותר בעולם.
מי שלא מצא את האהבה בשורשי ילדותו, תהיה הסיבה אשר תהיה, יהיה כמהה , כמוני, למצוא אותה בעתיד.
אינך אשם. אתה אדם אינטליגנטי, חרוץ, מסור, טוב לב, שנתקל בפרח שצמא כל כך. אתה פרח אחר. אני מבקשת מימך את מה שאינך יכול או אינך רוצה לתת לי.
שכבתי עם מספיק גברים. תחושה של אינטימיות טובה במיוחד הייתה לי עם 3 = החבר הראשון, האהבה האדירה שהתנפצה לפני כ- 5 שנים ואתה.
אני יודעת, אני דרמטית, מגזימה. בסך הכול נתנו אוהבים פעמים. אבל אאמן לי, אהובי, כשמשהו טעים לך, משובח, איכותי, נעים וטוב, מספיק לק קטן כדי שהטעם יהיה משמעותי בעינך.
כשחדרת אליי הרגשתי אושר ברמות הגבוהות ביותר בעולם. היה לי כל כך טוב. לפני חודשים רבים, כאשר הייתי עושה זאת עם בעלי, חדירה הייתה מתפרשת ככאב. הגסות שלו, האגרסיביות גרמו לי להתפלל לקדוש ברוך הוא ולהתחנן שיגמור מהר.
עד היום מוזר לי, שהייתי עד לא מזמן, מנסה להגן על הנשיות שלי ומתחננת אליו שנשכב. למרות שכל הטקס היה כואב כל כך רציתי להיות נחשקת.
תראה אהוב יקר שלי, אתה יותר מידי חכם, בשביל לא להבין. אז אני רוצה ברשותך לשתף אותך בעוד דבר אחד קטן. לכל אדם יש שורש. בדיוק כמו שלשיער יש שורש. אם השורש מסולסל רק פן יהפוך את השיער לחלק כמשי. הבעיה היא שלאחר החפיפה נצטרך לעמוד שוב מול האמת: השיער מתולתל , השורש אינו חלק. זאת הייתה הדמיה טובה. אתה מבין, אהוב שלי, השורש שלי הוא של ילדה ללא כלום. ללא אבא, ללא אימא, ללא אח או אחות. לא בסיס, ללא ביטחון, ללא מסגרת, ללא אהבה.
ילדה כזו הולכת למספרה פעם בשבוע. המספרה יכולה להיות ספרים, מדריכים, פסיכולוגים, יועצים, לימודים, ניסיון חים עשיר. אבל בתוכו עמוק כאשר היא מתקלחת ( נמצאת מול עצמה) היא שוב רואה את התלתלים. היא מודעת לכאב האין סופי שיש בתוכה. שזועק בקרבה ואומר= ילדה, את עדין כמהה לאהבה. לא תצליחי להשיג אותה בשום דרך כי היא לא בשורש שלך!!!
אתה מסוגל להבין מדוע אני אוהבת אותך. כי כאשר אני איתך אני במספרה. אני לא רוצה לצאת משם. טוב שם. מוגן. בטוח. נעים. מושלם. ואני יוצאת. ואתה יוצא. ושוב העצב בה. הכמיהה לסם המעורר הזה זועקת שוב. הכמיהה לגעת, לחלום, לראות, לנשום, להרגיש להיות אהובה. להיות איתך. אתה הספר שלי שיודע בדיוק מה טוב לי. הספר שאולי חסר אונים המכונה אתה. אני אוהבת אותך ספר שלי ומבקשת רק דבר אחד. הבן אותי וסלח לי על כך.
באהבה אין סופי הילדה הבוגרת
