אחרי שנתן לה את הפיניש הנדוש כמו שכבר לא פעם שמעה
מלמל בלי קול, מילים קרות דרך אותיות במקלד 
"זו לא את, זה אני.. אני בדיוק עובר עכשיו תקופה".
,היא כבר שמעה את זה במשך שנותיה
,מלקקת פצעים פעם אחר פעם
חופנת בשתי כפות ידיה את מה שחשבה עליו כאשמה
מהדקת עוד קצת שנאה עצמית אל קרביה
לא מצליחה לראות את כל היופי שקיים בה
בשישי האחרון  כמישהי ספרה שהיא מתארסת,לחשה לה אחרת  באוזן "אל תדאגי כפרה, לכל סיר "יש מכסה, יגיע גם המכסה שלך
"היא התנשפה בלי קול, מתאמצת לחייך כמו אומרת "הכול בסדר
אבל נשבעת בליבה שאם עוד פעם תשמע את המשפט הנדוש הזה
יצטרכו לגרד מאיילון שאריות מהגופה שלה
,האוזניים האדימו, העור הגיב באלרגיה
.זה לא עניין של מכסה, משהו פגום בקו ייצור של הסיר שלה
עכשיו, היא אוספת את כל הפגיעות קרוב אליה
מחבקת בזרועות ארוכות את בדידותה.
.
בכל פעם שמישהו הלך ממנה,
שדים פקעו מהבקבוק, חגים במעגל סביבה
פותחים מגירות חלודות, כאלו שניסתה לנעול מאחוריה
צפים מלאי אבק כל משפטי המה לא בסדר בי
מכים בגלים, מכים בעוצמה
איתו היא כבר חשבה שזה אחרת
הוא פגש בה כמו מכת חשמל נעימה
מפרק ברכות את שאריותיה מקודם
נשאר לילה ועוד לילה ואז גם בוקר ועוד בוקר
אבל כמו אחרים לפניו, יום אחד החליט פשוט ללכת
ועכשיו הכל מהדהד בקרקעית בטנה
לא את העצב שבא אחרי שהלך ברגע,
 ממתיקה את הגלולה המרה
,שנוגעת לרגע בקרביים הפצועים שלה 
דקר אותה בסכינים של סילאן טהור, מילה אחר מילה

כשהתגלגלו בין הסדינים הבהירים במיטה
מתחרים, מי יותר מצחיק, מי יותר רהוט, מי יותר שנון
היא נפלה שבי בקסמיו, והיה נדמה לה שגם הוא בשלה
היא השתכרה מעצמה
הוא גרם לה להתאהב ולהאמין בחלומותיה
אפילו...כשהייתה איתו...לרגע אחד, ממש אהבה את עצמה 

המילים שלו מטלטלות אותה, מערבבות לה את הבטן 
אלה רק הקולות בראש, הסרטים שהיא בוחרת
זו היא שמשחירה לעצמה את הנשמה
הדמעות החלו לזלוג, הגיע זמן לאהבה היא חושבת
הגיע זמן שהיא תהיה קצת טובה לעצמה
.וגם אליו אם רק יציע