פתאום קפאתי.
בלי יכולת לזוז, לא נושמת.
האם זה אמיתי?!
הלב מחסיר פעימה והנפש בגוף עוזבת ומשאירה בבדידות איומה מול מחשבות רצות ...
הכל יוצא משליטה, ואם אני צריכה את כל זה?!
טעויות רבות שעשיתי.
הלוואי ויכולתי לתקן.
הדברים שיושבים על הלב.
המוח בשעות נוספות.
הדמויות מתחלפות מולי. נלחמת בעצמי.
מודה. שלא הקשבתי לקול המזמזם.
המנגינות בליבי עושות חשבונות.
שוכבת מסתכלת לתקרה.
מה מצויר שם ... מבוך דרכים.
מנסה להתעלם. עוצמת עיניים. מסכים כואבים.
כעסתי. המהומה וזרימת חיים בין מריבות הבנאליות.
יש לי מנעול. ואני רוצה שזה יעבוד.
נעלתי פרק זמן. כתבתי דברים. מחקתי מעשים.
פגשתי את עצמי ומחקתי גבולות.
הילד בוכה. הילד צוחק.
הקשבתי.
וצחקתי.
מזה שחזרתי ונפלתי וקמתי שוב.
כל פעם מחדש.
לא, לא נגמלתי.
פשוט שקט עכשיו. ואני שומעת וחיה אותו.
ואף אחד לא מוכר לי חלומות. עומדת במעבר.
הפסים צבועים בלבן.
אין מהירות. רגליים הולכות ...
אחרי שעמדתי במקום.
למעשה למדתי את לקח היסוד, מאוד ברור ונכון.
הכרת התודה.
לנפש המצילה.
נכתב על ידי
ברכה, אישה בת 53 מקרית מוצקין, בתאריך 06/05/2023
(סיפור זה נצפה 1,246 פעמים)
