האופציה להמשיך לשבת כאן לפעמים היא בלתי נסבלת. והשאלה המתבקשת היא "למה?"
- כי ... בחייך ... ירית לכל כיוון אפשרי בדחייה.
- לא לא, אני לא קונה את הקשקוש הזה, לא באתי לכאן כדי להיות דפוקה.
- חחח אפשר לראות את זה גם ככה.
- כי אין לי מושג באמת לאן עוד אני יכולה ללכת.
זאת הודאה הכי פשוטה בעובדה מאוד פשוטה.
- אני לא בטוח למה לחכות כאן ... כמה ארוך יהיה החלק הזה? מה אני לא מבין?
- אתה בכלל לא בכיוון !
פגישות אוריינטציה ... אוי, השאלות קיטבג ואמירות בנוסח "הכל סבבה" ... אני למען האמת מעדיפה כבר להקשיב לחדשות.
- זאת רק צורת דיבור ותקציר הסיפור מה שנקרא.
- כן, המפקד !
תנוחת גופי משתנה כשאני לא מצליחה לשחרר ולהיזכר איך בכל אופן בעדינות אפשר לשלוח אנשים רחוק. מאוד רחוק.
מידת הקשב שלי יורדת מדרגה.
איפה לעזאזל חניתי? שהמוח שלך עסוק בזה עד שלא נשאר שם מקום לשום דבר אחר.
נכתב על ידי
ברכה, אישה בת 53 מקרית מוצקין, בתאריך 27/08/2023
(סיפור זה נצפה 1,176 פעמים)
