"על אדן חלוני הבחנתי בזנב ,
של ציפור שיר יפה ,אך שבורת כנף.
היא פחדה להראות שעיניה דומעות,
כי אופיה מאולף רק פאר להראות..
היא התעכבה בחדרי והחליטה להחריש,
התעקשה שאבחין בה ובעיקר רק ארגיש:
שלחופש היא נולדה והיא ציפור של דרור,
וכולם כבר התקדמו והיא נשארה מאחור.
לא רצו מעולם לבנות לה בית וקן,
והעדיפו לשמוע רק את קולה המתנגן.
אז חייכתי אליה ושלחתי אהבה,
לא העזתי לגעת - אפילו לא בזנבה.
שלחתי לה אמונה וגם בטחון,
ופתחתי עבורה את כל החלון.
עכשיו היא עפה אל אפיקים חדשים,
ומגינה בצילה על תשושים וחלשים..
הכנף לא חייב תמיד להאחות,
כי כשמרגישים אהובים,
היסורים מורגשים פחות ופחות.."
נכתב על ידי
מעין דויד, גבר בן 48 מבת ים, בתאריך 26/10/2017
(סיפור זה נצפה 4,195 פעמים)