היא התפלאה, שהוא רצה רק להתכתב, אבל הוא אמר, שגם זה בעצם אסור לו. אז היא חשבה, שאולי הוא אסיר ואולי חוזר בתשובה. היא התביישה לשאול והוא לא אמר. הם התכתבו בלי תשוקה מיוחדת ובלי סערת רגשות. היא כתבה על חיי היומיום שלה. הוא כתב על דברים כלליים. אלא, שלפעמים, הפגין בורות גדולה, או מוזרות. הוא לא ידע מה זה פלאפל ואמר שמעולם לא ראה טלוויזיה. אמר שמעולם לא ירד למטה. ואז היא חשבה שהוא אולי פגוע מוחין במוסד, שאסור לו לצאת ממנו. היא חשבה לנתק את הקשר המוזר הזה, אך בסך הכול הוא מצא חן בעיניה. אך יום אחד אמר, שלוחצים עליו מלמעלה, לנתק את הקשר. והיא שאלה-כתבה: מדוע? הוא התנצל ואמר שזה איסור קדום ושגם אם היו תקדימים, זאת עברה חמורה והוא צריך לנתק איתה קשר. היא ביקשה שייפגשו בכל זאת רק פעם אחת, איפה שהוא רוצה. הוא היסס... אך לבסוף הציע פגישה על הטיילת בדיוק בשעה שהשמש נושקת לים. היא הגיעה ולא מצאה אותו, אך לפתע שמעה משק כנפיים גדולות חולף מעליה. היא נשאה את עיניה וראתה זוהר בדמות אדם. הדמות הזוהרת נופפה לה בידה ואז נעלמה לבלי שוב. רק אחרי שישים שנה לאחר מותה הם שוב נפגשו לרגע מחדש. אך גם אז הקשר המוזר הזה עדיין היה אסור. היא הייתה נשמה. הוא היה מלאך. עוד אחד מהקשרים הבלתי אפשרים של ההכרויות...