לפני שגן העדן עלה לשמיים, הוא היה מקום אמיתי בהחלט ורחוק מאוד מהדימוי שנוצר לו לאחר מכן. אדם וחוה היו עובדי קבלן, שלא קיבלו אפילו שכר מינימום. הם הצטוו "לעובדה ולשומרה" ובשכר עבודתם קיבלו רק פירות חינם. אפילו לא בגדי עבודה. סקס היה אסור, או בעצם לא קיים. שום אמצעי בידור והחיה היחידה שהסתובבה שם, זה הנחש הזה, כשעוד היו לו רגליים.
והימים חלפו. יום אחר יום אחר יום אחר יום. שעמום מוחץ. אמנם כל פעם שרוח אלוהים הייתה מתקרבת, הייתה איזו מתיקות מופלאה באויר ותחושה של רוממות רוח, אך היו לו עיסוקים משלו. זה לא שישב איתם כל יום מארבע עד שבע לכוס קפה, עוגה וסמול טוק.
ואז קרה מה שקרה... הזוג המופלא גורש לקדמת עדן. הדבר הנורא, ששמו עבודה, הומצא והתמורה בדמות סקס ומשפחה לא הייתה, למען האמת, גרועה כל-כך. היא הייתה איומה. לחרוש את האדמה בלי סוס, או חמור. בלי מחרשה בכלל. לצוד חיות בלי כלי נשק. איך בדיוק עושים את זה. לאדם וחוה לא הייתה ילדות. הם מעולם לא היו ילדים. נולדו מבוגרים. מן הסתם לא ידעו איך לגדל את הילדים שלהם. הילדים הראשונים בעולם. קין והבל. אין גרבר. אין טיטולים ותחושת אשמה וחטא שלא נגמר. געגועים לנוכחותו הקרובה של אלוהים, שלא תשוב עוד...
והסקרנות.
מעץ הדעת טעמו וגילו את מחיר החוכמה, אך אילו רק היו זוכים לטעום מפרי עץ החיים. זה לא הקטע של לחיות לנצח. מי רוצה לחיות לנצח, אם הוא צריך לעבוד לנצח. זיעת אפיו. זיעת אפיו. זיעת אפיו. האם היו חופשות בכלל לאדם וחוה חוץ מיום שבת. צימר. משהו?
חלפו שנים רבות. אלפי שנה. דורות אינספור. גן העדן התרומם לו אל השמיים, או אל איזה מימד מיסטי קסום. אומרים שיש שם הרבה פחות דתיים ממה שחושבים והרבה יותר חילוניים. רק האנשים הטובים באמת בלי קשר לדת. אנשים שעשו משהו בעולם הזה. הצילו אנשים. עזרו לאנשים ללא תמורה. שימחו אנשים. יצרו למען אנשים. גרמו לאנשים להיות מאושרים. מה שלא משאיר כמעט אף אחד. אומרים שבגן העדן כולו מכל העולם כולו נמצאים רק 123 אנשים בלבד. רק הם היו טובים באמת. וזכאים...
אבל יש כל מיני חצאי גן-עדן, רבעי גן-עדן, כל מיני מדורים תחתונים יותר לאנשים טובים, אך פחות. וגם כל מיני מקומות לאנשים רגילים. וכמובן כל מיני דרגות של שאול, גהינום, לימבו וכדומה. אם כי הם פחות איומים, או יותר איומים ממה שחושבים. רובם דומים לגהינום של סוידריגאילוב בחטא ועונשו. חדר קטן ואטום בלי חלונות ובלי דלתות. וזהו.
אדם אחד בעיראק, או פרס, או איפה שלא יהיה, חקלאי קשה יום, בנה גדר סביב הנחלה הלא קטנה שלו ואז נתקל בעמק קטן, מין ואדי כזה, שהסתתר מעבר לצוק גדול וכשירד לתוכו גילה עץ מסוג שלא הכיר. העץ היפה ביותר שראה בחייו. איכשהו בתהליך המעבר של גן העדן הישן האמיתי, שהיה קיים באמת, אל אותו המימד המיסטי, נשכח עץ החיים, או אולי הושאר בכוונה... מי יודע... (אולי כדי שקשקשני צג כמוני יכתבו עליו).
הוא היה עץ גבוה, אך לא גבוה מאוד. קשה היה להגדיר את הצבע של פירותיו הגדולים. זה היה מין צבע מתחלף כזה, שכל פעם נראה אחרת. אחמדיהו החקלאי הצנוע, חשש שהפירות אולי רעילים. הוא ערך ניסיונות ונתן אותם לעזים שלו, לכבשים, לפרות ואפילו לחמור אפור אחד, שאהב מאוד. ומדוע. כי בא לו חשק עצום משום מה לאכול אותם בעצמו. ולכל חיות המשק האלה לא קרה כלום. להיפך נראו שופעות בריאות, עליזות, שמחות וטובות לב. החמור אפילו החל לכשכש בזנבו כמו כלב, כל פעם שאחמדיהו שם לו אוכל באבוס, או התחשמק לו לרכוב עליו.
אז אחמדיהו, שהיה אדם בודד, נגס בזהירות בקצה הפרי הססגוני וישר חש תחושה מופלאה של אושר, שמחה, סיפוק, השראה, חדווה ומצד שני גם פחד לא ברור, פחד אמיתי, פחד מהשמיים, פחד מסערה מתקרבת, מאסון ותחושה עזה וכבדה של חטא. הוא היה מבולבל לגמרי מהאור והחושך שבתוכו. רגשות מופלאים ביחד עם רגשות איומים והכול מין סלט כזה, שקשה לעכל אותו.
אך כל הבלגן הזה נגמר אחרי כמה שעות והוא נותר במצב רוח טוב, מלא חיוניות חדשה ורוח נעורים.
האזור בו חי היה נידח יחסית ובכל זאת היה לעתים נדירות נפגש עם שכניו. היו שותים קפה, אוכלים משהו ומפטפטים. ולאחר מכן חוזרים לעבודתם הקשה.
והשנים עברו. שכניו הזדקנו. אחדים חלו. אחדים מתו. ואחמדיהו נותר כשם שהיה. בן ארבעים בערך, אך בריא כמו שור. שופע מרץ. שמח בחלקו והיה כיף להיות איתו. אשתו, איתה מיעט לדבר קודם, התאהבה בו מחדש. במיטה הפך לאגדה ממש. לילדיו התקרב. העבודה הפכה בשבילו למשחק ילדים. היו לו כל כך הרבה כוחות. הכול הצליח לו. כל מה שזרע צמח. שדותיו התרחבו. חיות המשק התרבו והוא הפך לאדם עשיר.
אך השנים עברו. אשתו וילדיו גוועו. כך גם נכדיו. דורות באו ודורות הלכו והוא נותר כשם שהיה: בן ארבעים בערך, אך בריא כמו שור. שופע מרץ ו... ו... ופחות שמח בחלקו. אמנם לקח לעצמו אשה חדשה, הוליד ילדים חדשים וכך דורות על דורות, אך שוב ושוב כולם מתו מסביבו. אמנם כל ילד חדש היה נחמה על הילד שהזדקן ומת, אבל, ראבאק, כמה אפשר לסבול ולספוג את כל המוות הזה. את אובדן הדורות.
יום אחד נמאס לו. טיפס על צוק גבוה והשליך את עצמו אל התהום שמתחת. הוא נחבט בקרקע בכוח רב, אך לא קרה לו כלום. לא חש כל כאב. תקע סכין בבשרו, אך לא ירדה טיפת דם אפילו. תלה את עצמו על העץ, אך המשיך לנשום. בלע רעל והרגיש מצוין. הלך להתמודד עם זאבים, דובים ומה לא, אך הם ברחו מפניו. היה בו משהו אלוהי שהפחיד אותם בטרוף.
וכל כך נמאס לו.
יום אחד פנה אישית לאלוהים וביקש ממנו שיסיים את חייו. זו הייתה תפילה נרגשת מאוד.
אלוהים הטוב נעתר לו.
אבל לאחר שמת שוב מצא את עצמו בגן עדן. לא זה הישן, אלא קניון גן עדן, זה החדש, המלא כל טוב מבשר שור הבר והלוויתן בפיתה, או בלאפה וכל שאר המאכלים והמשקאות המופלאים שבעולם, נשים בלי סוף, שכולן נראו כמו בר רפאלי, מכוניות ספורט עם מסלולים פרטיים ומה לא. ציפורי גן עדן. פרחים מדהימים ו מופעי תרבות כבקשתך. מקום לא רע בכלל.
הוא היה האדם ה124, כי בינתיים חלף זמן כה רב והוא הגיע אפילו לתקופתנו.
ואז שוב נמאס לו כל כך. הכול חזר על עצמו. כמה כבר אפשר. הנצח של גן העדן ושל גורלו האישי הפחיד אותו עד מוות.
אלוהים הטוב, ביקש שוב, אנא סיים את חיי לגמרי ובאופן סופי בהחלט... כי עייפתי מאוד.
ואלוהים נעתר לו.
וזה היה סופו של האדם היחיד בעולם, שזכה לטעום מעץ החיים. האם זה היה שווה את זה???
כן... ולא!