המפגש שלא באמת היה... בין האופטימית למלנכולי
זה היה מוזר, שהיא הסכימה בכלל לפגוש אותו. היא לא הייתה מהסוג שלו והוא החליט לפגוש זומבית כמוה רק בשביל הקטע, למען הלגלוג עליה ועל עצמו. מפגש בלתי אפשרי ממש. שבלונה אוטוסוגסטיבית אופנתית עם הסלע הכי לא זורם ברשת, העקשן והקודר. היא ישבה מולו והביטה לא הביטה בו בעיניה הריקות, חלולות ממשמעות.
היא הזמינה קפה הפוך. הוא אספרסו.
אז מה החיים בעינייך, שאל סתם כך בשביל הקטע.
אני אוהבת את החיים, דקלמה את סיסמת תיבות הקשר הידועה. מנסה לחיות כל רגע. מחייכת אל העולם. מסתכלת תמיד על חצי הכוס המלאה. מה עוד יש? רק לחיות וליהנות, לא?
יש עוד המון דברים, רטן. הרי האמנות עוסקת לרוב בחצי הכוס הריקה, שמעניין פי כמה. האם את אוהבת אמנות?
כן, כמובן. היא נלחצה קצת. אבל רק יצירות שמחות, כמובן. אין לי כוח לדוסטוייבסקי, או ואן גוך...
לפחות את יודעת את השמות, הרהר. מה הפלא... הרי אני כותב אותך. נד בראשו. למה הגעתי. עכשיו אני בורא יצורים מפלטיק ומניילון שחור על גבי צג.
אתה לא גבוה במיוחד, אמרה. חשבתי שאתה יותר גבוה!
כן, זאת בעיה בהכרויות. יש לי סתם גובה ממוצע. כולן פה מחפשות גוליברים.
גוליברים? כלומר אנשים מטר שמונים ומעלה. בעצם גם גובהו של גוליבר היה ממוצע, רק שכולם זוכרים אותו מליליפוט, ארץ הננסים.
אני אוהבת סטנדאפ.. וכאלה. לא דברים כבדים. למי יש כוח. סתם לצחוק וליהנות. יש משהו יותר מזה?
דווקא יש. גם אני אוהב קומדיות. אני בא הבייתה קודר ועייף. רואה חצי סרט לפני השינה. הולך לישון מוקדם מאוד וקם באמצע הלילה כדי לכתוב. אם אני רואה קומדיה אני ישן טוב יותר. וגם החלומות טובים.
נכון, ככה זה גם בסטנדאפ. פעם אפילו צחקתי תוך כדי חלום.
הוא חייך.
בעצם מה רע בה... גם נורה בראנקל הייתה כנראה כזאת, או מתילדה של היינה. מה רע כל כך בבחורות הפשוטות. ג'ויס והיינה מאוד אהבו אותן. גם ז'אן של בודליר לא הייתה בדיוק גאון הדור. יש משהו מרגיע בנשים כאלה. שנלך על זה?
אז מה את אוהבת בחיים. יש לך איזה הובי, או משהו?
סתם אוהבת לחיות. אוהבת לעשות קניות. לשבת בבתי קפה. לראות סטנדאפ. לרקוד. לשיר שירי עם. לשבת עם חברות. לטייל.
אהה...
מה אתה עושה?
אני שומר. משורר. שונא את העבודה שלי שמרחיקה אותי מפינת הכתיבה שלי. מהמחשב. וגם מהיצירה כבר הפסקתי משום מה להתלהב. סתם עושה את זה כי יודע איך. בשירה. לא בפרוזה. הפרוזה זה סתם... מבדידות.
מה זה פרוזה?
סיפורת... את יודעת.. לא שירה.
אהה...
אלוהים, איך חודרים למוח של אשה כזאת. מה יש שם בפנים. עץ חלול? ג'ויס ידע. הוא חי עם אשה כזאת. מולי בלום. טולסטוי ידע... אבל ביוגרפים היו כפויי טובה לגבי הסוניה שלו. לילות הייתה שוקדת על כתב ידו הבלתי אפשרי. מעתיקה טיוטה אחרי טיוטה. מרחיקה מבקרים לא רצויים...
הוא הסתכלה בו בחשד. למה אתה שותק?
סתם הרהרתי...
טוב, התנצלה, אני צריכה ללכת. זה בסדר אם אתה תשלם על הקפה.
כן, כמובן... הביט בגבה המתרחק.
הלכה לה...
טוב... לא נורא.. בלאו הכי הייתה דמות ספרותית בשקל.. מה הפלא שאני לא כותב פרוזה. אני גרוע בזה.
יצא מהאתר. הלך להכין לעצמו קפה. לטגן את חביתת אמצע הלילה הנצחית. להביט קצת באתר המכוניות. ואחר כך לחזור לרומן השירי השני שלו.
חיים מוזרים.. כל העולם ישן... כמעט... חוץ מכמה בחורות בהכרויות. מן הסתם גם כמה בחורים. אבל מה קרה לי. הביטויים שם השתלטו עלי. גברים ונשים בגיל העמידה - לא בחורות ובחורים. אם הייתי יודע לצייר יותר ממה שאני יודע, הייתי מנסה לצייר את הדחיק-סליק האגדי, האשה-ילדה, אותו שעטנז הנפוץ כל כך בהגדרות הנשיות בתיבות הקשר.
אשה-ילדה...
טוב, מספיק עם זה.
חזרה לעבודה.
כמה שאין לי כוח לשאול, דויד ושלמה... איך הגעתי לזה...
אבל כבר 252 עמ'
צריך להיפטר מזה.
ולשכוח.
אז על מה יהיה הרומן השירי השלישי?
למי אכפת...
נכתב על ידי
trubadur, גבר בן 66 מחולון, בתאריך 24/12/2015
(סיפור זה נצפה 7,485 פעמים)