עד כיתה ט' רציתי להיות רופא. לאמי היו רומנים עממיים כל כך נפלאים על רופאים ( למשל "אהובת הרופא הקרבי" של פרנק סלוטר) ובמיוחד הספר "לא כזר" שבלט בתוכם עורר את הדמיון והרצון להיות מין אל קטן ששולט בחיים ובמוות ומציל אנשים ממחלות ופציעות על ידי מהלכים מבריקים. אלא שבכיתה ט' נתקלתי במורה אנטיפטית במיוחד לביולוגיה ונוצרה אצלי דחיה מכל הנושא. הפסקתי להעתיק ציורים אנטומיים מהאנציקלופדיה ואם כי הייתי חובש בצבא (הכריחו אותי. מחזור מאי) ואם כי ניגשתי אמנם למזכירות רפואה אחרי שהשלמתי בגרות מאוחרת ושאלתי אם אני יכול להירשם ... זה לא היה ריאלי. הממוצע לא הספיק וכיום אני שמח שהפכתי למשורר, למרות שכל כך רציתי להיות סופר. כמו שאמרו אז בצבא: כל תוכנית בסיס לשינויים והחיים זה לא פיקניק, ככתוב בשרותי הטירונים בגולני.
אין נביא בעירו ואין משורר במשפחתו. גדלתי בבית של אלפי ספרים, אך הורי אהבו בעיקר סיפורת ולא את הספרות הכבדה ממש. לא קפקא וג'ויס. לאורך כל השנה הייתה אמי משליכה מדי פעם אל תיק ישן את הלירות הגדולות והעגולות של פעם והחג הכי גדול במשפחתנו היה "שבוע הספר". היינו באים מדימונה או באר שבע לתל אביב, שבה גרה סבתי, חולפים בין הדוכנים וכל אחד היה קונה לעצמו ששה-שבעה ספרים וכך חזרנו לדרום שמחים וטובי לב. באותה התקופה ספרניות לא הרשו לקחת ספרים, אלא על פי הגילאים הרשומים והורי נלחמו קשה והצליחו לגרום לספרניות הקשוחות לתת לנו לקרוא איזה ספר שרצינו. לא תמיד הבנו הכול ולעתים חזרנו שנים אחר כך לספרים האלה, אך היה יופי גם במסתורין, כמו שאנשים עם משקפיים יכולים להסיר אותן לפעמים ולראות את היופי של הטשטוש, מה שחדי העין לא יכולים לראות.
בגיל שתים עשרה היה לי חלום רומנטי על נערה יפה, בת הכיתה המקבילה, שהגיעה מארצות הברית ובחלומי הצעתי לה חברות. החלום היה כל כך יפה וצלול עד שרשמתי אותו בפנקס קטן וכך התחילה בעצם הכתיבה שלי. חודש לאחר מכן התחלתי לכתוב יומן שאף הוא נועד לתאר את הרגשות שלי כלפיה וכך בחיי כתבתי עשרות יומנים של אלפי דפים שכולם בתקופות שונות נזרקו לפח, או נשרפו בחצר ואינם קיימים יותר, תודה לאל. אך זה היה אימון לא רע. לכתוב כל הזמן. אבי המהנדס, למרות היותו חובב ספרים, היה מוטרד ובגיל 14 אמר לי, שאני גרפומן. לא ידעתי מה פירוש המלה ושאלתי אותו. הוא אמר משהו כזה בערך, שגרפומן הוא חולה נפש שכותב כל הזמן דברים חסרי ערך, אחר כך קורא את מה שהוא כותב ואחר כך שוב ממשיך לכתוב שטויות. זה בערך היה העידוד של אבא שלי לכתיבה שלי למרות היותו אדם משכיל וכמעט מבריק. הוא היה סגן מנהל מחלקה בכור האטומי לאחר שהשלים בגרות לקראת גיל שלושים והחל מלמטה כטכנאי בכור. בעת מותו היה המהנדס הראשי של מפעל טמפו בנתניה. עד יום מותו לא קרא שיר אחד שלי. לרוב שכב עייף במיטה לאחר יום עבודה מפרך ופעמיים שלוש הייתי בא להראות לו שיר. הוא היה מניח אותו בצד ואומר שיקרא אחר כך. מעולם לא קרא...
דווקא מספרי העזר הטפשיים שכתבתי כחלטורה להוצאת אור עם התפעל למדי. לפחות זה. האחים שלי ספגו את יחסו לכתיבה שלי. כששיר שלי נדחה בצורה אכזרית על ידי סופר ידוע שהיה עורך המדור הספרותי במעריב, ששו וחגגו. השיר תיאר הר שמתחיל לצמוח ובעצם את פסגתו. אלוהים החושש מההר בסגנון מגדל בבל כורת את הפסגה ועוצר את גדילת ההר. כל השיר כולו נכתב באותו החרוז ואותו סופר ידוע, שאולי לא ידע שהמדובר בנער, ענה לי "וגם שירתך היא רטושה". שלושה ימים ניסיתי להבין למה התכוון ואז הבנתי שהוא רומז שאני מחקה את המשורר יונתן רטוש, שעד אז לא קראתי בכלל ועד היום איני מוצא שום דבר דומה בין שירי לשיריו. מן הסתם נהנה ממשחק המלים ועף על עצמו. האחים שלי במשך חודשים קראו לי 'כרותתי' ככינוי גנאי. כשסבא שלי החלוץ האהוב נפטר במפתיע מהתקף לב הביט בי אחי הצעיר בשנתיים בשנאה ואמר לי: עכשיו לך תכתוב על זה שיר!
בדיעבד כל הפגיעות האלה בתוספת פגיעה קשה מסופר ידוע אחר בספריית פועלים רק חיזקו אותי, עודדו את הנחישות שבי. אי אפשר לשבור אמן אמיתי. התחלתי בגיל מבוגר יותר לקרוא ביוגרפיות ספרותיות ומצאתי את אותם הסיפורים. פלובר המקריא סיפור קצר לאביו הרופא המהולל... והאבא נרדם. בני המשפחה של קלייסט, אנשי הצבא והמדינאים, שעשו לו את המוות עד שהתאבד ואז כתבו על קברו "הטוב בבני משפחת קלייסט". קפקא ואביו האטום. צרת רבים חצי נחמה. התעודדתי קצת. לטקס הקבלה לאגודת הסופרים הלכתי רק כדי להוכיח לאבי משהו. אבל איך אפשר להוכיח משהו לאדם שמת. אולי השקיף עלי מלמעלה וראה שטעה. לפני שלוש שנים עשו עלי כתבה ב"מקור ראשון", שלא יזמתי. זה היה דבר מפתיע באמת. כינו אותי שם 'עילוי ספרותי'. הייתי מלא שמחה. סוף סוף כביכול נצחתי את כולם. את אבי. את אחי. את שני הסופרים הידועים שפגעו בי. אך אחי הצעיר לעג לי שהכתבה יצאה בעיתון דתי, עיתון של מתנחלים. למה כתבו עליך שם... שאל בזלזול מה. וראיתי ששום דבר בעצם לא השתנה. התפוצצתי עליו מילולית והזכרתי לו את שם הגנאי 'כרותתי' מהילדות. איך אתה יכול לכעוס עלי עד היום על דבר כזה, התפלא. הרי הייתי בן עשר... גם בני הבכור שהיום בן שלושים ושתים אמר לי לפני כמה שנים: ממתי האריה מתעניין מה חושבים עליו השועלים?! אך מסתבר שלא כך הדבר. השורשים העמוקים שלנו הם המשפחה המקורית. אדם רוצה לקבל הכרה מהקרובים אליו ביותר. אמי שגם הייתה בהשפעת אבי ז"ל שינתה את דעתה רק בגלל שנתן יונתן עליו השלום התקשר אלי פעם לברר משהו. זה עשה עליה רושם שאדם מפורסם מחפש את הבן שלה. לפחות זה.
את הילדים שלי גידלתי בצורה מיוחדת בין ספרים רבים. כשהבן האמצעי לא רצה לקרוא יזמתי תוכנית שעל פיה תתקיים תחרות במשך חצי שנה, מי הראשון שיקרא חמישים ספרים. לקרוא הוא לא רצה, אך תמיד הייתה תחרות בינו לבין האח הבכור. על כל ספר נשאלה שאלה אחת באקראי כדי לראות שבאמת קראו את הספרים. הפרס היה נסיעה לחו"ל ומחשב חדש. אז הבן האמצעי ניצח והוא קורא עד היום. בכך הצלחתי. לפעמים צריך לפעול באופן לא קובנציונלי. כל ההורים של היום שמקטרים שהילדים לא קוראים שפשוט יתנו להם עשרה שקלים על כל ספר שיקראו לאחר בדיקה, או 15 שקלים. ומהר מאוד יתפלאו לראות מה קורה... קריאה היא כלל לא עסק של חנונים. כשהייתי ילד הילד הכי סתום בכיתה קרא באופן טבעי, אמנם חוברות של בדיחות גסות וכו', אך הוא קרא. זה מין הרגל שעבר מהעולם ועל כן צריך להפעיל אותו מחדש בצורה לא קונבנציונלית. אני מתכנן לפעול כך עם נכדי אם אאריך ימים, אך בינתיים יש לי רק נכדה אחת בת שנה. אז זה בעתיד היותר רחוק.
אחרי הכתבה שעודדה אותי נעשיתי קצת יותר רציני עם הכתיבה שלי. בעבודתי אני מאבטח גני ילדים ויושב כל הזמן בחוץ עם כיסא ושולחן קטן. הזבובים והברחשים הורגים אותי. ציפורים מחרבנות על ראשי. החום והלחות. הגשם בחורף. אני מגיע מותש לגמרי הביתה ולא יכול לכתוב. מתגעגע לתקופה בה לא עבדתי 13 שנה והייתי עקר בית והתפתחתי מאוד עם הכתיבה. אך הצלחתי לעקוף את המערכת הדורסנית של האין ברירה. הולך לישון בין שבע לתשע בערב. קם בין אחת לשלוש בלילה כדי לכתוב כמה שעות לפני העבודה. וזה מצליח. רק הבדידות קשה. זה כמו להיות מרצה לשפה שנכחדה, סנסקריט ולדעת היטב שפה שאף אחד לא דובר. אני כותב שירה ניאו קלאסית מורכבת עם משקל, חריזה ומלים נדירות. מי יקרא דבר כזה בתקופתנו? ספר השירים השלישי שלי מכיל 615 עמ' ונכתב במשך שמונה עשרה שנה. הוא שוכב לו בנחת במגירה כי אין תקציב להוציאו. רומן שירי סיפורי על משה המכיל 163 עמ' שוכב אף הוא במגירה וכן רומן שירי סיפורי על שלושת מלכי ישראל הידועים, אף הוא רובץ בחשכת המגירה שלי. אין תקציב להוציא את הספרים. וכרגע עובד על רומן שירי נוסף ששמו היקום הקודם. עלילה רוויה במלאכים...
ואף אחד לא קורא מה שאני כותב. בני הבכור קרא רק את ההתחלה של היצירה החדשה. לא את השתים הקודמות. אחי הצעיר בשנתיים, שלאחרונה שינה סוף סוף את היחס והגדיר אותי כאמן בעל שיעור קומה... קרא אולי מחצית מ"משה". וזהו. ילדי אף שגדלו בין ספרים רבים ואף כי קוראים וכל שיר שלי שמעו הראשונים בילדותם ונעוריהם... עסוקים מידיי.
לצ'כוב או טולסטוי יש סיפור על אדם שרוצה לספר את מה שהוא מרגיש לאשתו, בתו ולמי לא... אך אין שומע. לבסוף הוא נכנס לאורווה ושופך את לבו בפני סוסתו. סיפור נוגע ללב.
לכתוב בימינו שירה מורכבת בעולם בו השירה כמעט מתה, עולם נטול קוראים ותגובות, זה לא קל, אך אם אלוהים נותן לך כישרון במשהו שאינו רולוונטי יותר, בכל זאת זה חלק מ'תוכניתו הגדולה' (או חלק מחוש ההומור המוזר שלו). זה גם טוב נגד היבריס וגאווה למרות שהם המנוע ההכרחי של כל יוצר. אז אני כותב. והשנים עוברות... ועוד מעט בן שישים. משורר נטו חסר קוראים בעולם פרגמטי בו השפה מידרדרת אל התהום ומתמלאת מלים באנגלית או אינטרנטיות. וכך אני חש דינוזאור מעולם קדום. גם בהכרויות כל החיפושים שלי למצוא ידידות-עט וליצור קשר מילולי עמוק עלו בתוהו. אנשים לא כותבים יותר. פעם גם הפשוטים שבפשוטים כתבו מכתבים ונהנו לקבל. והדואר היה יעיל כל כך. אומרים שמכתב שנכתב בבוקר באנגליה היה מגיע בערב לכל מקום. ההנאה לראות כתב יד מוכר על המעטפה. לפתוח אותה. לקבל מכתב אמיתי בכתב יד. מה יעשו כיום הביוגרפים כשהם צריכים לשחזר דמות אבודה של אמן בלי יומנים ובלי מכתבים. הרי סאלינג'ר למשל כתב עשרות אלפי מכתבים לנשים מהעיירה הנידחת שלו ושתים אפילו עברו וגרו איתו כמה שנים.
בדידותו של האדם הכותב. המוהיקני האחרון. נציג שוקע של האמנות הכתובה. אך אלו חיי. זה גורלי. וכשאני כותב טוב מצב רוחי משתפר ואני חש סיפוק. כל אחד והמסלול שלו. כל אחד והויא דה לורוזה שלו. טוב אחות זונה מאח אמן, אם עושים עוד פאראפרזה לפתגם ידוע מהשרותים של גולני.
יש גם יופי בבדידות...
למרות שעל פי 'האופנה המחייכת' ומעמידת הפנים של היום, אופנת חצי הכוס המלאה, אסור לומר את זה. גם בדיכאון לפעמים יש סוג של יופי. והרי חצי הכוס הריקה הרבה יותר מעניין. לא סתם עסקה האמנות בעיקר בו. נשים בהכרויות מתגאות בפרגמטיות שלהן ומציינות שיש להן ראש על הכתפיים ורגליים על הקרקע ותמיד מחפשות רק גבר גבוה, שסיים את שלב המשחקים... מאות מאות תיבות קשר שחוזרות על עצמן. ואני איני גבוה... ודמיון מושך אותי הרבה יותר מפרגמטיות... ושלב המשחקים מעולם לא היה לי.
האם נותרתי היחיד שאינו קרנף אופטימי במחזה המציאות של יונסקו הישראלי...
אני מה שאני. עקשן גדול. גם לא מסוגל לשנות את מהותי. ולא רוצה. משלים עם חיי. עשיר כבר לא אהיה או אדם מוקף חברים ומכרים, דינמי ובליין כמו אחדים ממשפחתי. לכל משפחה יש כבשה שחורה משלה. אני במשפחה שלנו. אך לא הכול רע בלהיות כבשה שחורה... היא חשה מיוחדת.
נכתב על ידי
trubadur, גבר בן 66 מחולון, בתאריך 21/07/2017
(סיפור זה נצפה 7,487 פעמים)