נפגשים הכרויות בחינם
 • חדש ! לוח מודעות לשותפים לטיולים בארץ ובחו"ל לפרטים לחצו כאן • תוקנה הבעיה עם המיילים לתמיכה - גלישה מהנה!
צהריים טובים !
20 יול | 16:27
אורח [ התחבר/י ]
149 מחוברים
3 בחדר השיחה 
90 גברים, 59 נשים
לכתיבת סיפור חדש
ראשי
שתף ב- FB
+1 Google
קוביית מידע
זכויות יוצרים
  • כל תוכן שיועלה על ידי הגולשים לאתר ההכרויות נפגשים הינו באחריות הגולש שהעלה אותו. למען הסר ספק, יש לכבד את כל הדינים החלים על זכויות יוצרים, לרבות ובפרט (אך לא רק) חוק זכויות היוצרים 1911 ולא לעשות שימוש בחומרים של יוצרים אחרים מבלי הסכמתם המפורשת.
  • מצאתם סיפור שאיננו מקורי, הוא מועתק, משוכפל ו/או שחלים עליו זכויות יוצרים ? אנא צרו איתנו קשר ונטפל בכך באופן מיידי !
הוא לא ידע אותה/סיפור
 
          הוא לא ידע אותה...(מכתב)/ספור מאת יולי49.
 
        כמעט בכל לילה, כשאני שוכב במיטה ואירועי המלחמה של אותו יום כיפור אומלל,עוברים בראשי. תמונות,תמונות עם הבזקי ההפגזה ההיא, אני מצליח להירדם בשעות הקטנות של סוף הלילה, עם החיוך השַׁלֵו שלך. אני לא יודע  למה, אבל הנעימות שבפנים שלך נשארה שזורה עם הפחד ההוא. וכמו שאינני רוצה לחזור ולחוש את ימי הלחימה של אז,כך אני משתוקק לפגוש עוד פעם אחת אותך.לראות אותך,ואולי להבין,מה היה הקסם שכל-כך עוזר וממתן היום את הזיכרון הקשה של אז.
 
       באותו יום כיפור,כשחזרתי בשעות הצהריים הביתה מבית-הכנסת,שמתי לב שפה ושם הופרעה דממת היום, במכונית שעברה ברחוב השומם בו התגוררתי. הייתה לי תחושה שמשהו קורה. לאחר שהגעתי,נשכבתי לנמנם.לפתע קפצתי מהמיטה,מודע  לצלצול הטלפון שנשמע צורמני וגשמי במיוחד,ביום הקדוש והרוחני הזה. יום קדוש ומזוכך היום.... , מי מעז להפר את קדושתו? חשבתי ביני לביני. בהיסוס,הרמתי את האפרכסת, מאזין לדובר מעבר לקו:"צו שמונה! עליך להתייצב מיד לשרות מילואים, במחנה- נפ"ח ". עם פרפורי בטן, דופק מואץ ואדרנלין מרקיע- שוכח ומתנתק מזיכוך הנפש, הרגעתי את בני משפחתי וסיימתי לארגן לעצמי את הילקוט. אחי הסיע אותי במכונית שלו לטרמפיאדה בכביש הראשי צפונה.
       לא חיכיתי זמן רב. את עצרת ,יצאת ממכוניתך הקטנה ופנית לאחור. פתחת את תא-המטען ,שאכניס את תיקי ושאלת:" לאן?".  "צפונה!", אמרתי והתיישבתי לידך." גם את מגויסת?", שאלתי כשיצאנו לדרך,מפנה פניי לצדדית שלך. " כן!", ענית בקצרה. לאחר שניות  הוספת:"אני אחות ומוצבת לבית-חולים "פורייה" בטבריה". מילותיך נשמעו לי כל-כך  פשוטות וטבעיות ,וטון דבורך היה שקט ,מרגיע  ומעשי. "אני עולה לרמה", עניתי לך "ואת יודעת מה?אגלה לך סוד...אני פוחד!". לא יודע מאיזו סיבה,אבל מיד חשתי אליך  פתיחות - סוג של גילוי נפש... . משהו בקול  שלך, נתן לי תחושה שאיתך אני יכול להיות חשוף. לשנייה, הפנת את  פניך אליי ואמרת:" אני מבינה אותך-אתה לא לבד בתחושה הזאת". אני חושב שהבכתי אותך, בחשיפת תחושותיי,אך את יצאת מזה, במשפט הלא מנחם  ואולי הקצת קלישאי , ש"צרת רבים-חצי נחמה...".
     נהגת בביטחון. לא הרבינו לדבר בננו. ספרת שאת מוצבת לעבוד באחת ממחלקות בית-החולים,אך אינך יודעת לאיזו מחלקה. לפני הכניסה לבית-החולים ירדתי. אך בטרם הורדתי את רגליי לכביש, בחנתי עוד רגע ארוך אחד את פניך העדינות, השלוות והבוגרות שבתוכן השתקפה סוג של עוצמה. הודיתי לך על הטרמפ והנעתי את גופי קדימה, כדי לצאת מהמכונית. לפתע חשתי את ידך לופתת את זרועי. אמרת:"שמור על עצמך!", פניך הביעו דאגה אמיתית.  סגרתי את דלת מכוניתך ופניתי חזרה לצומת,כדי לחפש לי טרמפ  נוסף שיביא אותי ל"בסיס- האם".
 לשמור על עצמי, התנגנו בי  המילים שלך .מבטך ותחושת מגע ידך על  זרועי, ליוו אותי כל אותו יום,עד שהגעתי  למפקדת הגדוד בקונטרה.
     כבר באותו יום   ניתנה לנו הפקודה לעלות לתצפית. היעד היה להגיע למוצב "חרמונית". היינו שני נגמ"שים בלבד. לאחר שהתוועדנו זה לזה, התחלקנו לשתי קבוצות. .כל קבוצה בת ארבעה חיילים עלתה על נגמ"ש . יצאנו לדרך מוכנים  למשימתנו.
      שם מתוך טורי האבק, שהקשו  לראות ,הבחנתי לפתע בעשרות טנקים, ג'יפים ונגמ"שים מתקדמים  בביטחון,ברעש  מאותת עוצמה- שועטים קדימה  למולנו. הפניתי את ראשי. מהצד הבחנתי בטור של חילי- חי"ר סורי,מתקדם אף הוא- עולה לקראתנו, מכיוון  הישוב הדרוזי בוקטה. השבנו אש. האוויר התמלא בהבזקים אדומים , שחצו את השמיים משני הכוונים.הרעש היה מחריד. קולות זמזום הפגזים הממריאים ונוחתים בהרס מוחלט,צמרר את העור וחידד את תחושת היותנו בתוך מלחמה. שמונה לוחמי גדוד שלוש-עשרה, ששהינו במוצב, היינו מכותרים ע"י הסורים. מעטים מול רבים,אך צלחנו להחזיק במוצב עד החמש עשרה באוקטובר. בלמנו את המתקפה- הסורית בנחישות שאפיינה את  חבריי לנשק.לא ויתרנו- נלחמנו למען השליטה במקום. יום ולילה היינו דרוכים. חדורים  לבצע את משימת הבלימה. בחושים ערים, גוננו על עצמנו.  מלוכדים -פעלנו ללא לאות.
  תוך כדי בלימת האויב,הגיע כוח מחליף,ואנחנו התחלנו   לרדת למפקדת הגדוד . כשהגענו ,קבלנו פקודה חדשה.
     נאמר לנו עכשיו,  להחזיק   במוצב תל-מג'דל-שאמס. מוצב סורי שניכבש על-ידינו, אך היה צורך להחזיק בו. נכנסנו למוצב. הגישה אליו הייתה קשה מאוד. הוא היה המוצב הקדמי ביותר. ארבעים ק"מ מדמשק. הסורים ניסו להחזיר אותו  לחזקתם. עלינו הוטלה המשימה,לא לאפשר זאת. ישבנו על הגבעה. בערב  בתדריך,נאמר  שאנחנו יוצאים הלילה לפעולה. היה עלינו להיכנס לעומקו של השטח הסורי, ולטהר את מקורות האש. אני זוכר שמתוך העמדה שלי,(התמקמתי בתוך נגמ"ש סורי הרוס, שנשאר בשטח), מצאתי זוג גרביים סוריות נקיות. חלצתי את נעליי הכבדות וגרבתי את הגרביים הסוריות-מרגיש אדם חדש. עכשיו אמרתי לעצמי,אני מוכן למשימה .
  עוד בטרם הגיע הלילה, הופגזנו בפתאומיות לא צפויה. במטח השני מצאתי את עצמי  שוכב במדרון הגבעה-לא יכול לקום. הושטתי את היד לעבר רגלי הימנית,ובחנתי אותה. היד  הייתה מרוחה בדם שלי. הפניתי את מבטי לרגל . היא הייתה מסובבת בזוית חדה ימינה. אז הבנתי... , נפגעתי ברגל.
שכבתי כך זמן שנראה לי כנצח.לאט ירדה העלטה על השטח.חשתי כיצד חולשת הגוף מתפשטת בי,מכריחה את עפעפיי לצנוח ומכתיבה  להירדם. בהבזק של זיכרון,נזכרתי באבא שלי שספר לי פעם את סיפורו.קצין גרמני צעיר ואלים, דחף אותו לתוך הרכבת –שהובילה למחנה המוות מַיידָנֶק, בה שהה- לא לפני שהכה בו נמרצות בגב. כשמצא עצמו ברכבת ישוב שפוף, רכון קדימה,חש בשקיעת  גופו הכאוב, היה פוקח שוב ושוב את עינו -אומר לעצמו: "לא להירדם,לא להיכנע לגוף העייף .לחשוב! להניע את הגוף!...".
דוב, לא!  לא לעצום  עיניים! לא להירדם! לא לאבד את ההכרה לחשוב!...,מצאתי את עצמי מדבר ביני לביני  ומתחיל לזחול למעלה,גורר את הרגל הימנית הכבדה, והיא, כמו שבקה חיים. רפוסה,כמו אבדה את  חיותה. מחוברת-לא מחוברת לגופי... . התקדמתי מעלה בכל כוחותיי,נאחז באדמה,בשיחים שניקרו בדרכי. זוחל לכיוון המסוק המאותת ממרומי הגבעה. מתוך הבזקי אור המסוק שחנה באחת משקערוריות הגבעות,ראיתי חיילים שוכבים פזורים כמוני בשטח. רעש המסוק נשמע,מתערבב בקולות המחלצים  וזעקות הפצועים. הייתי בהכרה מלאה. באוזניי הדהדו  צעקות הכאב מסביב. הזעקות נשמעו זמן רב מספרות את  גיהינום המלחמה, מחישות לי את הדופק. חשתי רעד בכול הגוף, קולות הפצועים חדרו לתוכי.... . סירבתי להתפנות.כשהחובש הגיח לפתע מעליי,  בקשתי שיפנו קודם פצועים אחרים . (ועל-כך קבלתי "ציון לשבח" מאוחר יותר).
פינו אותי הישר לב"ח ה"פורייה" בטבריה. כול הדרך במסוק, מלמלתי לתוכי: דוב, לא להירדם...דוב,אתה תהיה בסדר...אתה חיי...  לא לעצום את העיניים... .
       זיהיתי אותך מיד ,כשעמדת ניצבת מעל האלונקה בה שכבתי."זה אתה?" שאלת בחיוך קטן.אני חושב שחייכתי אליך ואז סגרתי את העיניים –לא יודע יותר דבר.
      יום אחד,הופעת במחלקה שלי.הבחנתי בך מיד עם כניסתך לחדר. עיניך רפרפו על הפצועים ששכבו במיטותיהם. ידעתי שאת מנסה לאתר אותי. הרמתי את ידי.את הבחנת בי ופניך הוארו בחיוך הקטן ,שכבר ידעתי. הצגת את עצמך בשם: רחל.
 התיישבת לצד המיטה ואני ספרתי לך את קורותיי.
   לפני שהועברתי לבית-חולים לשיקום,רציתי להיפרד מימך. את לא הופעת  ולי לא הייתה שום דרך לאתר אותך. באותו יום  חשבתי על ההחמצה. חשתי ריקנות בתוכי, כמו הייתי לבד בעולם. רציתי את חברתך. הרגשתי בחברתך בריא... ידעתי שלא אוכל לאתר אותך, ביודעי רק את שמך הפרטי.
יותר לא ראיתי אותך. פנייך חרוטים אצלי בזיכרון, כמו לא עבר זמן. בלילה כשהתמונות ההן חוזרות אליי שוב ושוב,את  חודרת לפתע לתמונות האלו ומסלקת אותן  כבמטה קסם. מביאה  אליי  את חיוכך השלו... קרבה אליי בנוכחותך הסוככת. חובקת את גופי ,כמו אומרת שאת איתי-לא עוזבת.
אינך יודעת (וכנראה גם לא תדעי),אבל חזותך מרככת את הזיכרונות הקשים האלו, מאותה מלחמה ארורה. באמצעות דמותך,אני מרגיש שאני מסוגל להמשיך את חיי.
רחל שלי,אולי את כולך פרי דמיוני ולכן נמנעתי לחפש אותך עד היום. ואולי אחרי שלושים ושבע שנים, עדין את כמו שפגשתי אותך אז. שלוה,בטוחה ,מקרינה כוח ועוצמה נשית , שיכולה בשקט שלך, לסלק מימני את המראות של אז. לתת לי את ההגנה, ברגעי הפחד שמציפים אותי, בתוך סיוטי-הלילה, בהם מופיעים המתים וזעקות הכאב.
אני כותב לך מכתב זה,אך אין לי כתובת לשלוח אותו.דרך המכתב אליך,אני מצליח להביע את רצוני, לפגוש בך ולו רק  פעם אחת, כדי להודות לך על קיומך. יחד איתך הייתי יכול לסגור את מעגל המלחמה ההיא,שהשאירה בי את אותותיה,מסרבת להרפות. אך קרוב לודאי, שלא אפגוש בך יותר  ותישארי עבורי נאלמה. רק פניך  ימשיכו להיות עבורי  מקור לנחמה  ולאנושיות מגינה. את שֶמֶיָפָה את חלומותיי ,שטופי הדם ומרככת עבורי את אכזריות המלחמה ההיא, המתעתעת את נפשי לילה, לילה- מדירה שינה מימני... .
 
                         שלך לתמיד. דוב.
  • הספור אמתי. שמו של החיל, דוב ,והוא אכן שירת במלחמת יום הכיפורים בגדוד שלוש עשרה, ב"רמה". באחת מתוכניות הרדיו, פנה כדי לחפש את אותה אחות, שעבדה בב"ח "פורייה", בתקופת המלחמה. פנייתו לרדיו,רגשה אותי והולידה את הספור, שרוב פרטיו אמיתיים.
 
   © כל הזכויות שמורות
                                                  
 
 
נכתב על ידי יולי49, אישה בת 75 מחדרה, בתאריך 08/08/2015
(סיפור זה נצפה 4,968 פעמים)
לסיפור זה לא נכתבו תגובות     [ להוספת תגובה ]
סיפורים נוספים של יולי49
25/04/2024
23/01/2016