לַקָחְתַּ לְךָ פֶּסֶק-זְמָן,
אֶצְלִי לֹא אוּתַּת סִימָן.
"קַח!" הִשַׁבְתִי,
לֹא מִפנימה רֶמֶז.
 
כְּשֶׁאַתָּה לוֹקֶח זְמָן,
אֲנִי מַמְתִּינָה,
כְּשֶׁאַתַּה פּוֹגֶשׁ אוֹתִּי קַצַר,
וְהוֹלֶךְ מִימֶנִי אַרוֹךְ,
אַתָּה מוֹתִּיר בִּי זְמַן  שַׁחוֹר.
 
בֹּא אֶסַפֶּר לְךָ  תְּחוּשׁוֹת
זְמָּן אַרוֹךְ.
אֲנִי לְבָד,דְּחוּיָה,מְבּוּלְבֶּלֶת.,
מְבַקֶשֶׁת הֶסְבֶּרִים,
מוֹנְעֶי סְפֶקוֹת וּמֶקֶּלִים.
 
לְאַט,
אֶמְחַּק אַכְזָבָה,
לְאַט,
אֶמְחָּק אַשְׁלַיַּה.
לְאַט,
אֲקְּהֶה יָגּוֹן,
אֶמְחָק עֶלְבּוֹן-
צוֹרֶב לֶב ,
וְאֵפַּתָּח  שוב לַעוֹלָם .
 
 

נכתב על ידי יולי49, אישה בת 77 מחדרה, בתאריך 27/09/2015
(סיפור זה נצפה 5,184 פעמים)

לסיפור זה לא נכתבו תגובות     [ להוספת תגובה ]