נפגשים | מאה שלושים דציבלים/סיפור

מאה שלושים דציבלים/סיפור

"הייתה לנו אהבה בבית.", סיפר לי בגעגוע נוסטלגי. אהבה שהעניקה להם שלווה בחיים. נורית ,אשתו ,נהגה להאיר אותו בבוקר בנשיקה ובחיוך רענן. תמיד אכלו ארוחת בוקר ביחד, ושוחחו על היום המצפה לשניהם. הם אכלו לאט ודברו בשקט- התחבקו בכל הזדמנות. היה יוצא מהבית עם טעם נשיקותיה של אשתו. כשנכח בבית הזמן איבד עבורו משמעות, וכשהיה בעבודה הגעגועים אליה הביאו אותו לסמס ולהתקשר אליה בכל רגע שהתפנה מעיסוקיו. היא הייתה חסרה לו. "עשינו הכול בשלווה. התנהלנו ברוגע. ריחפנו מנותקים מהקיים, כמו היינו היחידים בעולם הזה.", כך אמר ,והוסיף "הבית היה בשבילי האי הבודד,אליו נמלטתי בסוף יום דחוס מטלות. הבית היווה עבורי מוקד מענג לחזור אליו בסוף יום עבודה, ובבקרים התעצבתי לעזבו".
אח"כ נורית נשאה את פרי אהבתם. שניהם אהבו אותו מרגע היווצרותו. שותפים מלאים להתפתחותו בכרסה של נורית. בכל רגע היו נתונות מחשבותיו אליה, ולפרי יצירתם. הוא עבר איתה את שלב הבחילות והצרבת ,ובסוף יום עיסה את רגליה הנפוחות. כשהתלוננה שכבר כבד לה, דאג לנוחיותה, תמך בכריות את איבריה- חפש איתה יחד תנוחה לגופה המסורבל. בכל יום ראה את השתנות גופה. שניהם העבירו את ההיריון שלה בסקרנות מרגשת, קוראים ספרי הריון ולידה, מרגישים השתנות . "הזמן הזה העצים בנו את תחושת השייכות זה לזו",אמר. "עמדנו להיות יחד הורים" .
יוני, פרי אהבתם, נולד. ברגע שנורית יצאה מבית החולים,ועברה איתו את סף דלת הבית, עוצמת הדציבלים בתוך הבית השתנתה בפתאומיות בלתי נסבלת. בבת אחת הסתיימו חיי השלווה. הזאטוט הנכסף החל להשחיז את מיתרי קולו, מפתח עוצמות שלא היו מביישות זמר מתחיל. מרגע פקיחת עיניו זעק את דרישותיו: לאוכל, להחלפת חיתול, לשינה, גזים בבטן ,אי נוחות כללית . בכל שבוע הם רצו לשקול את הרך הנולד, ועם כל נזילה לא רצונית מהאף של הפעוט- מהרו אחוזי עמוק אל רופא הילדים. בכל שניית חיים מצאו עצמם מעניקים תשומת לב לילדם עפ"י הספר. אך יוני הזאטוט כלל לא התרשם מכך. בקולו העצמתי (שהגיע לעיתים ל130 דציבל, ואולי ליותר), הקפיץ את ההורים שלו שהיו מורעלים על הפסיכולוגים ידועי השם מהספרים שקראו. היה עליהם להיענות לכל דציבל שבקע מפיו של ילדם .הוא רצה לאטום את אוזניו ולהסתגר בחדרו. האוזניים שלו שהורגלו לשקט ולשלווה, נכנסו למצב של הלם מוחלט. ברגע שיוני החל לדרוש בקולו הרועם, התבלבל והחל להסתובב הינה והינה בדירה הקטנה, לא יודע מה עליו לעשות כדי שהבכי יפסק. ההתנהלות האיטית שסיגל לעצמו עד לא מזמן, לא תאמה עכשיו למצב החדש. הוא נאלץ לנתר מהמיטה במהירות, כמו ננכש ע"י נחש, ולהחיש את צעדי הליכתו בתוך הבית. גם לנורית הלילה והיום היו תנועה רצופה. לשניהם העצבים המרוטים המריאו מעלה. נשכחו הנשיקות והחיוכים, נשכחה תחושת האושר בזוגיות, והראש דחק את התחושות הנעימות לטובת פעולות רצופות , אחריות ,וחלומות זוועה. הוא מצא עצמו מנדנד את יוני, מנסה להרגיע. נאלץ לשיר בשבילו (מה שבחיים לא עשה קודם), ולשוחח איתו בשקט מלאכותי, אבל שום דבר לא עזר. יוני המשיך להשמיע את קולו החד כתער. הוא היה אובד עצות. לא עלה בראשו יותר שום דרך להרגיע אותו. היה עומד לצדו מנסה לנחש מה הבן-אדם הקטן הזה רוצה מחייו. הלילות הפכו לסיוט מתמשך. הוא הרגיש איך נפרד לעולמים מהשקט , ואיך אבדה חירותו, והפכה אותו לעבד נרצע לחיי עצמו. העצבים שלו דברו. "לעזאזל ", אמר, "אי אפשר לקבל ילד שיודע כבר לדבר, ולומר ברור מה הוא רוצה?" . גם הדיבורים שלו עם נורית רעייתו, נשמעו לו כפקודות ללא סוף. הוראות, זה מה שנותר מהאהבה שהעניקו עד לפני זמן קצר אחד לשני. הזמן עבר. יוני למד לדבר. שאל שאלות (יותר מדי), התעקש ובכה. בחן כמה אפשר למתוח את העצבים שלו. הוא שבר וקלקל, השליך וחיבל, נגע והסתכן, קשקש על הקירות ולכלך, הבית היה הרוס, כמו אחרי מלחמה בנשק אטומי,שאדם קטן עם חיתול, רע ואכזרי , ביצע בקור רוח. להוריו המסכנים נותר רק להרים את ידיהם ולהיכנע. וכי מה בסה"כ בקש מהיושב במרומים? - רק שעה אחת של שקט. כשיוני חזר מהגן, המשיך להריץ אותו לגן הציבורי. זה בכלל לא עניין אותו שאביו הטרי אחרי יום עבודה מתיש . הוא המשיך עכשיו לדהור בעקבותיו בגינות הציבוריות שבעיר. התפלל רגע רגע שיירדם. בערב היה גווייה מהלכת .
נורית והוא היו אתמול בערב ב 'יום-הורים' בגן של יוני. "מלאך יש לכם...", אמרה הגננת. "מקסים, עדין נפש- מותק של ילד...". מתוך מבטו הרדום, חייך ואמר לעצמו. "אולי אני האידיוט, שלא יכול לראות מעבר לקושי- את ההנאה הצרובה מהילד שלי. ואולי הגיע 'זמן השקט' סוף סוף, ואפשר להתחיל לחשוב על שיפוץ הריסות הבית?... ".