החתולה המליטה היום בארון הכלים. זה קרה בבוקר, כשהמנקה הגיעה לשטוף את המדרגות והגרמים. שמעתי אותה מדדה אל הארון בגרירת רגליים אופיינית לה. אחר כך הוציאה דלי ,סחבה ומגב. שמעתי שהיא מקללת וטורקת את דלתות ארון הכלים, ואז מדשדשת מהר יותר, כנראה להתלונן אצל "וועד- הבית". כשהשתרר שוב שקט, יצאתי למסדרון יחפה. בפינה היה ריח טחוב. על ערמת סמרטוטים לחים, בין בקבוק אקונומיקה לדלי פלסטיק,התגלו לעיניי שני יצורים זעירים ,שרועים ומכווצים. הבטתי בהתפעלות בגושים הפועמים האלו,שמתקיימים כאן ללא פשרות- אחד מפלאי עולם.אמש היא הסתובבה במסדרון חסרת מנוחה, מחפשת אחר מקום חמים ומוגן להמליט את גוריה. פתחתי לה את אחת מדלתות הארון. עכשיו היא מלקקת אותם,משייכת אותם לעולם, לעצמה, ברוקה ,בחספוס לשונה,בריח המיוחד לה, בחלב הממלא את גופה, חלב מן השמיים, כאילו נועד לרכך את נפילתם לעולם הנוגס הזה.
הייתי צריכה לאסור עליי לגעת בהם,להחליק ברוך על שיער גופם באצבעי. התקרבתי, ושאפתי מלוא הריאות והלב ריח חמים ומתוק - ריח חלה מתוקה.
תכף פרצו לי הדמעות. וכשחשבתי ברגע של התפקחות שמיד תשוב המנקה מתוגברת באיזה גבר "אמיץ" שמצאה, ותסלק מכאן את כל ה"עסק הזה", התגברו הדמעות .
מיהרתי בכפות רגליים יחפות חזרה לחדר שלי, ונעלתי את הדלת על עצמי. לא רוצה לשמוע, לא רוצה לראות. מצומררת למחשבה מה עלול לקרות .
עליתי על המיטה הסתורה שלי. לא היה איכפת לי שכפות רגליי מכוסות שכבה שחורה ודביקה מהמסדרון שלא נוקה. אך השמיכה כמו תמיד, מכזיבה. מאז אותו יום איננה מסננת את המחשבות. להפך, היא אינקובאטור, שתחת החום שלו מתפתחים וגדלים החיידקים הכי גרועים. האוויר מתחתיה דחוס ומעופש, בדיוק כמו המחשבות שהיא מייצרת .
הם אמרו שאני לא יכולה לטפל בך, קוּשְקוּשׁוֹן שלי. שאני לא מספיק יציבה-נפשית לדאוג לעצמי,אז איך אני אמורה לדאוג ליצור קטן וחסר אונים ,כמוך. הם לא מבינים?... . אתה הקיום שלי. אתה פרי בטני, ייסוריי, דמי... . אתה לא חסר אונים, בּוּבִּיקוֹ שלי. אתה ענק, עצום,אתה..., אתה לווין-ירחי שלי. כן, מאזן אותי בכוח המשיכה שאני מרגישה אליך, ובחיות שהרגשתי כשגרת בתוכי. אתה בא במחשבות, ומתרחק ממני. מפעיל בי גאות ושפל. באיזה אכזריות הם באו לכאן ולקחו אותך ממני בכוח, ואתה ישנת כלל לא הרגשת. הפנים שלך נשארו שלווים- לא יכולת לדעת את גורלך...,את גורלי בלעדייך. הם דברו שיהיה לך טוב במשפחה. ולי יהיה קל יותר. ברגע אחד הם לקחו אותך ממני, וברגע השני חזרתי לחיי הקודמים, העלובים. אחת שלא חשובה לאף אחד.אני בוכה-מרוקנת את המועקה, וברגע אחר צוחקת על חיי הריקים. סליחה בּוּבּיקוֹנִי שלי, שאני לא יכולה עכשיו. אני רוצה אותך, אתה יודע... . החלב שופע ממני, מרטיב הכול. קצת גם טעמתי ממנו- ממני. שמרתי אותו עבורך, אבל אתה אינך. אני היא שילדתי אותך בכאב, ואתה הוא שחיית בתוכי- נע כמו אומר לי אני חי בתוכך. אני זאת שנתתי לך חיים. יד אכזרית הפרידה בינינו. גוּרוֹן שלי,אני אהיה אמיצה ולא אבכה שוב. אני מחכה..., עוד מעט אצא לחפש אותך. אני לא אוותר להם- אתה תהיה עם אימך . לא אסכים שמשפחה זרה תגדל אותך. כשאחזיר אותך אליי,אנחנו נשב כאן יחד על הכורסא. מבטיחה לך שלא כאן במיטה. במיטה לא טוב, גרים בה הדיכאונות. כשהאחוז בגופך קרוב, אלטף אותך, ואשיר לך שירים יפים ומרגיעים. אני חייבת להתבונן בעיניים שלך, זקוקה להריח את הריח שלך, שעוזר לי להמשיך בחיים האלו. בכל פעם כשאני עולה במעלה המדרגות, חוזרת מהרחוב,ונכנסת פנימה לחדר הקטן הזה, החשוך והריק, שקירותיו סדוקים, והגשם מחלחל דרכם פנימה- משאיר כתמי עובש, אני רואה את העיניים הרכות מביטות בי, מספרות לי אותך. אני רואה את הפה חסר השיניים. אני יודעת , קוּשקוּשוֹן של אימא, אתה מבקש לא יותר ממה שאני יכולה לתת. הם לא יודעים כלום... . הם לא יכולים להבין את מה שיש בתוכי. אתה שלי. רק אתה- אין לי כלום בלעדיך. העיניים שלך שומרות עליי ,מפני העיניים האחרות, השופטות והרוצות. הן מגינות עליי מפני הפה הנוגס של האנשים הרעים האלו, מהמבט המזלזל של הרופא, שמפטם אותי ברעל, מהרחוב הדחוס והמאיים ,מהמשפחה שלי שזרקה אותי לרחוב-מתעלמת מקיומי,מהגברים שרוצים את גופי,ואח"כ משליכים אותי לאשפתות, מהחנויות, שאני בזרותי נכנסת לתוכן כגנבת- נהנית רגע מהמזגן, ומהמנקה של הבניין הזה,ועוד אחד "אמיץ" שהלכה להביא.
הם נועלים עכשיו את ארון הכלים. שוב גירשו את החתולה עם הגורים. רוצים ממני שוב נתח, אבל אני לא אתן להם. אשמור על עצמי בשבילך, גורון שלי. כאן תחת השמיכה עם חיידקי המחשבות והדיכאון . אותי לא יצליחו לזרוק מכאן,כי אני אנעץ בהם את ציפורני החתולה שלי עד שידממו, כפי שעשיתי כשהותירו אותי בלעדייך. עוד קצת חמודון שלי, אאסוף כוח ואצא לחפש אותך. אנחנו נתאחד שוב, כמו החתולה שהמליטה היום בארגז הכלים. בחוץ היא תחבור שוב אל גוריה, תריח , תאכיל, ותשייך אותם אליה , והם ינועו איתה כמו לא נפרדו לעולם , כי מה יש לה בחיים האלו?... .
נכתב על ידי
יולי49, אישה בת 74 מחדרה, בתאריך 22/12/2015
(סיפור זה נצפה 4,349 פעמים)
