זה זמן רב לא יכולה ולא רוצה להשאר דוממת.
דממה עופפה את חיי מיום הולדי- ילדי ניצולי השואה
זה אני נולדתי שם בארץ פוגע בדממם של קרוביי
ארץ קרה אפורה לא מסבירה פניה-פולין
בילדותי לא הבנתי דקויות ומשמעות כינויים-את יהודיה
זה ידעתי אבל שינאה?שם גם שמעתי את עם שלא שייך לכאן
אוקי אני עם ,בסדר עוף החול שניצל מהלהבות .אבי ניצול שואה
בדמי זורם דמם של בני משפחתי שנספו בזוועה ,לא נכחדנו
נצחנו את השטן.אבי כל חייו התעטף בשתיקה.אבל שמי הוא
כשם אימו שנרצחה.מלהבות מאפר ספוג בדמם של הנספים
הניצולים הקימו דור של מנצחים.זה אנחנו זכרון מנציח עת לחיים.
הגיע שנת 68 ושוב קם מרד נגד. בעם-ושוב שמענו אתם לא רצויים
לא כאן.קיבלנו כרטיס בלי אזרחות עיזבו תיסעו רק אל אל תחזרו לכאן.
היינו פליטים היו המונים עם יהודים ועם רבים אחרים.משום מה היה עלינו
ביקוש מאוד גדול?אז לא הבנו כל כך הרבה מדינות רוצות לקבל ?
אבל בחירתם של הורי והסקרנות הטבעית של נערה משם הגענו לכאן.
כאן זה כאן ישראל יהודים זה עם.ואז שאלה עולה באויר את פולניה?
אני ?אני עם שלא נולד כאן אבל פתאום כל כך הרבה עמים----לא מובן
עוד לא הספקנו ללמוד מה כאן-אז היינו מכל קצבי תבל--ולא חסר
מרוקאים .גרוזינים רוסים,פולנים ----ועד...אלוהים זה עם רק אולי לא
כולנו נולדנו כאן.ואז כאשר בגרתי הקמתי כאן בית הבנתי אנו עם של כל העולם.
מה נותר זה שבעורקי דמם של משפחתי שלמרות כל הסיכויים וקורבנות
כמו עוף החול לנצח ימשיך להניף דגלם לחיים-עם.
ולסיום גאוותי לנצח המטוס של מטוסי חיל האוויר מעל אוושויץ תפילתי וליבי
על כנפי המטוסים ואולי עוד רגע של אור ענק עם הטייסים
עטף את נשמתי האפר והדם של בני משפחתי זכו אני נושאת את שם סבתי.
לזכר הוריי ובני משפחתי שלא זכיתי להכירם.

נכתב על ידי שפיריתקסומה :)), אישה בת 74 מחולון, בתאריך 22/02/2009
(סיפור זה נצפה 4,451 פעמים)

לסיפור זה לא נכתבו תגובות     [ להוספת תגובה ]