יושב הוא שם...וצופה בה.
לא ידעה זאת מעולם.
לא פנה הוא לעברה.
לא אמר אף לא מילה.

הוא הביט אל...תוך תוכה.
מנתח את...נפשה.
לא גילה לה...לא אמר...
לא רמז...אף לא מילה.

עשה זאת בשקט שאותו כה מאפיין.
לא הראה ולו ברמז, שבה הוא מתעניין.
המתין לרגע....כשיר ואף נכון.
התמיד בכך....כי ידע יבוא היום....

צחקה היא...קשקשה...והסתירה את הכל.
אך עיניו חדרו... בחנו... שם מהכל.
הייתה שקועה היא... בעולמה.
בכאב...באושר...בשגרה שבדרכה.

כלפי חוץ...נראתה..נטולת כאב ודאגות.
אך הוא שעיניו...חודרות...ראה בה את הכל.
את סערת רוחה...את כל....כאבה.
נסחפת....שוקעת...דועכת לאיטה.

ללא צחוק שם על פניה.
מעט חיוך בזווית שפתיה.
בכדי ליצור רק את הרושם.
כנקיון....לאחר בוא...הגשם.

יום  אחד....פצה את פיו...והנעים בזמירתו.
וגילה רק לה בשקט....את רחשי ליבו.
אל תוך נפשה...פלש הוא...וגילה את שנצרה.
הסתירה...והצפינה....את אשר שם בליבה.

נכתב על ידי (^.^) סהרה (*.*), אישה בת 63 מרמת גן, בתאריך 31/01/2009
(סיפור זה נצפה 5,369 פעמים)

לסיפור זה לא נכתבו תגובות     [ להוספת תגובה ]